האלמנה השחורה

אין דבר שאני אוהב לעסוק בו יותר בבלוג זה מאשר שערוריה טובה ועסיסית, כזו המשלבת מעצבי על, אופנה, כסף, אהבה, תשוקה וחטא. כן, זה נשמע כמו מתכון מצוין לטלנובלה, אבל יש כבר מי שראה את הפוטנציאל המלודרמטי בעלילות השקרים, הבגידות או הירושות והשכיל לעשות על כך לא מעט סרטים דוקומנטריים. אחרי שדנתי ללא הפסקה בתולדות בית ורסצ'ה או הגורל האכזר של איזבלה בלואו בבלוג זה, נתקלתי השבוע בסיפור מרתק לא פחות, שטרם הספקתי להעשיר בו את קוראיי. אבל פרשיה אחת הושמטה מעל דפי בלוג זה. הייתה זו מעשיית הרצח של מאוריצ'יו גוצ'י על ידי אשתו, פטריציה רג'יאני, שבמקרה (או לא) גם חגגה בתחילת השבוע יום הולדת 64 מאחורי סורג ובריח. בתוכנית האומנותית: האסירות העובדות ופטריציה צופה מהצד, בתפריט: עוגה להכנה במיקרו, על פי מתכון של מרתה סטיוארט (שלא בזבזה זמן ואספה לא מעט מתכונים בתקופה שישבה בעצמה בכלא), במחלקת המתנות: פצירות של שאנל, סרבלים כתומים מבית הרמס ואזיקונים אלקטרוניים של ג'יבנשי. אבל לא באמת. 

(שיק!) 

מאוריציו, נכדו של מייסד המותג, גוצ'יו גוצ'י, שייסד את החברה ב1921, היה אחד המנכ"לים שקידמו ותרמו למיצובה ופיתוחה באופן המשמעותי ביותר. כידוע לכולם, מאז שנות ה40, נהנה המותג שמטהו ממוקם בפירנצה, איטליה, להצלחה כבירה; הוא שגשג מבחינה כלכלית ומוצרי העור האיכותיים שלו נישאו על ידי אושיות אופנה וסלבריטאים כדוגמת ג'קי קנדי, גרייס קלי, לייזה מינלי, מריאן פייטפול, ברברה סטרייסנד, הנסיכה דיאנה ועוד. עד שנות השמונים, איבד המותג מעט מזוהרו. יש הטוענים כי החיכוכים וחוסר ההרמוניה בין מנהלי המותג, שהיה אז בבעלות משפחתית (אלדו ורודולפו, בניו של גוצ'יו, בניו של אלדו ומאוריציו בנו של רודולפו), היו אלה שהעיבו מבפנים החוצה ובלמו את צמיחתו. הרוחות בישיבות ההנהלה נהגו להיות סוערות וחברי מועצת המנהלים העזו להפוך שולחנות לא פעם על מנת להוציא את רצונם לפועל (ליטרלי אנד פיגורטיבי). מאוריציו מכר 50% מהמותג לחברת אחזקה בחריינית ובהמשך, בתחילת שנות השמונים, עשה את הצעד פורץ הדרך ששינה את פניו של המותג, כאשר שכר את שירותיהם של מנהל בלומינדיילס לשעבר, דון מלו ודומניקו דה סול, שמינו את טום פורד למנהל האומנותי ב1991, ומאז הכל היסטוריה.

(גוצ'י- תמונות ארכיון)

אבל ב1995, התחוללה הדרמה האמיתית, כאשר מאוריצי נרצח בבוקר יום עבודה שגרתי מיריית אקדח על פאתי בניין ההנהלה של החברה במילאנו (4 יריות בגוף ואחת בראש, אם זה מעניין מישהו). המשטרה האיטלקית, שלמדה כנראה הרבה מהצרפתים, לא הלכה רחוק מידי בחקירת הרצח ודבקה במשפט המפורסם "שרשה לה פם" ( או נכון יותר: "("Cherchez la femme. ב1998 נעצרה פטריציה, שהייתה נשואה למאוריצ'יו במשך 12 שנה והפכה רשמית לגרושתו 4 שנים לפני כן, באשמת הזמנת הרצח של בעלה ובית המשפט האיטלקי גזר עליה 29 שנות מאסר (,) אותו היא התחילה לרצות שנה אח"כ. (שנה לאחר מכן).  

(פטריציה ומאוריציו גוצ'י בימים טובים יותר - למרות שלפי הפרצוף שלו, יתכן והוא היה חולק על זה...) 

אישיותה והאופן בו היא התבטאה בתקשורת היו אלו שהפכו את כל הסיפור למשעשע ומסקרן. על פי פרוטוקול המשפט, בין מניעי הרצח ניתן היה לכלול את התנהגותו הבוגדנית של מאוריצ'יו, שהיה נשוי לפטריציה במשך 12 שנה ונטש אותה 10 שנים מוקדם יותר למען מאהבת צעירה ולא חזר יותר לביתם מעולם (הוא התגרש ממנה באופן סופי רק 6 שנים מאוחר יותר). על פי הסכם הגרושים, קיבלה פטריציה פנטהאוס בבית מילאנזי מהמאה ה18 ו"דמי כיס" בסך 500,000 דולר לשנה, סכום נמוך מספיק על מנת להניע כל אריסטוקרטית אמיתית לרצוח את מי שהרחיק אותה מהעושר אליו היא הייתה רגילה. המשפט המתוקשר שהתנהל במשך שנה בלבד, זיכה אותה בכינוי הסקסי- "האלמנה השחורה". הערעור שהגישה ביתה בשנת 2000, בטענה שהרצח בוצע בהשפעת הגידול המוחי ממנו סבלה אימה שנה לאחר הגירושים (אך הוסר בהצלחה). הערעור הוביל להפחתת עונשה ל26 שנות מאסר, דבר שלא עודד את פטריציה והיא ביצעה באותה השנה ניסיון אובדני כושל על ידי תליה. 

(התיקים-קרוקודיל, הדמעות- תנין! פטריציה ובנותיה בהלוויה של מאוריציו גוצ'י)

"אני מעדיפה לבכות ברולס רוייס מאשר להיות מאושרת על אופניים", היה אחד הציטוטים המפורסמים והאוויליים ביותר שהשיקו שפתיה של גב' גוצ'י, והתייחסו לשאריות המזומנים שבעלה הואיל להותיר לה. פטריצ'יה, שכפי שאתם כבר מבינים, לא הייתה אישה פשוטה, כזו שלקשה לרצות, והיא נותרה מאוכזבת גם מהאופן בו ניהל בעלה את החברה המשפחתית. יתכן שהחליטה לקחת את המושכות לידיה ולהצהיר בעלות על גורל החברה המשפחתית.

 

(למען קוראי דוברי האיטלקית...)

בשנה שעברה הוצע לפטריצ'יה, 64, הקלה בעונש וקיצוץ משך שהותה בכלא San Vittore, בתנאי שתעבוד באחת מהעבודות השחורות אותן מציעים בתי הכלא האיטלקיים לאסיריהם. פטריציה, ששריצתה אז 13 שנות מאסר, דחתה את ההצעה ואמרה "מעולם לא עבדתי בחיי אני ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו". כך, הצליחה פטריציה להתעלות על לינדה אוונג'ליסטה, שתמחרה את יום העבודה שלה ב10,000 דולר בעוד שזו, לא מוכנה לצאת מהמיטה גם לא במחיר החופש שלה! את ימיה בכלא היא מעדיפה לבלות כמו כל אשת חברה אמיתית: בטיפוח עציצים והכלב הקטן שלה (שלא בדיוק ברור איך הגיע לשם...). אולם זו, לא מתגוררת בכלוב מזהב, אלא מברזל.

(פטריציה ריג'אני- אלקסיס/ג'ואן קולינס כמודל חיקוי, או להפך)

זה נכון שמדובר בפשע מתועב של אישא שהיא רודפת בצע אכזרית וחסרת מצפון, אבל משהו בסיפור הזה הופך אותו לרומנטי. למעשה מדובר באישה שלוקחת את גורל חייה לידיה (ובדרך גם את חייו של בעלה) ומנסה לשנות אותו. היא עומדת על עקרונותיה בקנאות ושומרת על תדמיתה בקנאות מרשימה לא פחות. אני חושב שמה שהכי הרשים אותי בפטריצ'יה, שסבלה על פי כל הסימנים מהפרעת אישיות גבולית, היה הכבוד העצמי, האסרטיביות, העמידה על העקרונות בהם היא מאמינה והאצילות בה היא מתנהלת מהמקום אליו הגיעה, נמוך ככל שיהיה (זאת אם אנחנו מתעלמים מהמעשה האובדני, למרות שמדובר במאפיין מרכזי בהפרעת האישיות שממנה לכאורה היא סובלת). כל אלה בולטים על דרך הניגוד כשמסתכלים על התנהגותם של הפוליטיקאים הישראלים אשר מהרגע שבו הם מתחילים לרצות את המאסר על עברותיהם, לא מפספסים כל הזדמנות לנגן על מיתריו של הנשיא, השופט, הציבור הרחב או כל גורם אחר שיכול להקל בעונשם ולקצרו, גם במחיר של השפלה עצמית והתנהגות פתטית. אולי גם בגלל זה, כל הסיפור הפיקנטי הזה, כמו גם היוקרה, הכסף, המזימות, השקרים, הבגידות והדמויות המעורבות, עתידים לשמש חומר נהדר לסרט המתבסס על הפרשיה, כפי שהצהיר רידלי סקוט ב2007. את פטריציה תגלם פנלופה קרוז.

 שיר לסיום:
דולי פרטון מתחננת בפני המאהבת של הגבר שלה בתקווה שתניח לו להיות איתה. פטריציה גוצ'י, לעומתה, לא יורדת על הברכיים בשביל אף אחד. היא פשוט רוצחת אותו.

 

תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".

Keep 'Em Comin - The Upcoming Designer Contest by Renuar, TLVFW

את שבוע האופנה "הרשמי" של תל אביב, TLVFW, כפי שהגדיר אותו מארגנו אופיר לב, אי אפשר לסכם במילה אכזבה. אכזבות קורות כאשר יש ציפיות גבוהות מידי, ובמקרה הזה, הציפיות, כפי שאומרת הקלישאה, נשארו על הכריות. רשימת המעצבים העלובה איתה נותר לב (,) לאחר ששותפו לארגון האירוע, מוטי רייף, פרש והקים שבוע אופנה מתחרה עם "החלק הארי והבריא" של מעצבי ישראל, הכתיבה את גורלו של הTLVFW ככישלון חרוץ מראש. נקודות האור היחידות שניתן היה להיאחז בהן מתוך הלו"ז שהרכיב לב, היו התצוגות של ליאורה טרגן, שהצטרפה 48 שעות לפני פתיחתו והציגה למעשה דגמים שהיו מוכנים מראש, בסגנון שמוכר לכולנו, (אלה הובאו לתצוגה בעזרתו של הסטייליסט הנלהב כדורי, שאף אחד חוץ ממנה אינו מוכן כנראה לעבוד איתו). גם התצוגה של מוסקינו נראתה כהבטחה מאירת פנים מתוך בליל התצוגות המשמים שציפה לנו, אך גם היא הפכה במהרה לאסון ארגוני, קטסטרופה ביצועית שביזתה לא רק את שבוע האופנה ומארגניו, אלא גם את בית האופנה עצמו. התהלוכה החובבנית של הדוגמניות, שהוגדרו על ידי נציגות בית האופנה כ"שמנות" ביום שקדם לה, הייתה יכולה להיות נסבלת יותר אילו הבגדים ישבו עליהן כראוי והשיער היה עשוי כמו שצריך (ולא כמו גבבת קש עקומה שרוססה בספרי יתר על המידה עד שניתן היה להבחין בשוונצ'ים רבים יותר מאשר שיערות שהיו במקום). ולכן, לפיאסקו הזה, להלן התצוגה של מוסקינו, ראוי להקדיש פוסט נפרד.

 התלבטתי ארוכות האם לסקר את שבוע האופנה בבלוג זה. לא הייתי בטוח שלאירוע רדוד כל כך, שכל שהשיג היה להאיר אותנו ואת מעצבי ארצנו באור שלילי בפני המשלחת (המכובדת יש לציין) שהגיעה מכל קצוות העולם על מנת לחזות בו. העובדה כי העיתון מטעמו הייתי אמור לסקר את התצוגות החליט להחרים את שבוע האופנה הנ"ל מכיוון שנציגיו נותרו ללא כרטיסים בערב התצוגה (תוצאה של הארגון החובבני וההתנהגות הקלוקלת של נציגי "גלעד תקשורת", חברת היח"צ שעמדה מאחורי שבוע האופנה), נתנה לי את ההזדמנות להציג את הרשמים בפלטפורמה זו. הדבר העיקרי שעזר להכריע את הכף הייתה המחשבה על השעות הרבות והריקות אותן בזבזתי במהלך אותו השבוע, שישרפו לריק אם לא אעשה זאת, יחד עם הקלוריות שנשרפו איתן בלית תיאבון ובהיותינו עסוקים מידי בקיטורים והשמצות- סוג של שחרור קיטור במרווח הזמן שבין התצוגות. המחויבות לקוראיי והרצון לחלוק איתם בכל זאת את האספקט החיובי היחיד של TLVFW, כפי שחוויתי אותו אני, הובילו אותי לדבר על תחרות ה"Upcoming Designers" , שהתקיימה בחסות "רנואר" ובה גם שימשתי כשופט!

 

[סרטון היכרות עם המתמודדים: אדווה ברונר ((duende, נדב רוזנברג (NORTHEM-STAR), נדב סווטלוף, תמר לויט ויען לוי (Muslin Brothers), יעל זיסר (rubida), מארק גולדנברג (MG), דנה הראל, נילי בן סימון (NIHILO), עדי עופרי (FIRST KISS), מריה ברמן, סבינה מוסייב, ].

מדובר בתצוגה המרגשת, המסקרנת והאיכותית ביותר שנראתה בשלושת ימי התצוגות. כן, היצירתיות של המעצבים הצעירים הצליחה להתעלות על המונוטוניות המיושנת והמשמימה של מוסקינו. בתצוגה, שהחלה באיחור של שעה (עיכוב סביר ביחס ללו"ז המשובש של שאר התצוגות), הוצגו הקולקציות של 10 מעצבים צעירים, שהתחרו על הזכות לעצב קולקציה עבור רנואר. לאור ניסיון העבר מהשנה שעברה, החברה העניקה למעצב הזוכה את האפשרות לפטור את עצמו מכאב הראש שבהעמדת קולקציה מסחרית ולהעביר את הפרס לאחד מיריביו בתחרות (זאת משום שלאחר שעות רבות של עיצוב, תכנון ומשא ומתן קריאטיבי, מצא עצמו ישראל אוחיון, הזוכה המוכשר מהשנה שעברה, מול קולקציה שעוצבה מראש והתבקש לחתום עליה מבלי שהיה לו כל יד או עניין בה). חבר השופטים בתחרות נבחר על ידי זאביק דרור, האחראי על יחסי הציבור של החברה, וייצג אספקטים שונים ומגוונים של עולם האופנה הישראלי. אני, שמלאתי את תפקיד "הבלוגר", כיבדתי את התפקיד ברצינות המגיעה לה ונהניתי מכל שנייה.

(משמאל- רשימת השופטים מתוך האינסטגרם של זאביק דרור, מימין- השופטים ממתינים לתחילת התצוגה, מתוך האינסטגרם שלי)

סיבוב מקדים וקצר מאחורי הקלעים, אפשר לנו השופטים להכיר מעט את המתמודדים, שהציגו בפנינו דגם אחד בלבד מתוך הקולקציה (זאת בשל קוצר הזמן). כיוון שכשהגענו לאולם התצוגה, הבגדים לא היו אפילו תלויים על הקולבים, ניצלנו את ההזדמנות על מנת להכיר זה את זה ולקשקש בנינו. התיישבנו על כיסאות הפלסטיק השחורים שפינו לנו הדוגמניות שניצלו גם הן את ההפסקה כדי לאכול סנדביץ' (כן, חזיתי בכך במו עיני, אבל הדוגמנית לא הסכימה שאצלם אותה!). הלגה גוטסדינר, בעלת בוטיק מעצבי העל "הלגה עיצובים" בכיכר המדינה, סיפרה לי על ההצלחה של ה"פאשן נייט" ועל הפגישה המיועת עם העירייה שהתנכלה לבעלי העסק וכינסה אותם מספר פעמים באותו הערב, בגין חריגות רעש ופלישה לשטח ציבורי. שירה ברויאר, סיפרה לי על מיזם חדש בו היא לוקחת חלק ונקרא "COCO" (קולקטיב קולקשן), שיאחד כ250 נשים שישקיעו 10,000 שקל ויקבלו בתמורה בגדים שנתפרו עבורן ולפי צרכיהן, בהמשך יוצעו הקולקציות שיעצב הקואופרטיב למכירה בפני ציבור הרחב והמשקיעות יניבו את רווחיהן (ברויאר ביקשה שאפנה אליה את המעוניינות לקחת חלק בפרויקט). מיכל אזר, סיפרה לי על התשוקה שלה לאופנה ועל העזרה שהיא מקבלת מאחיה, אסי, על ההחלטה לעזוב משרת מנהלת שיווק/פרסום בחברת ליסינג ועל השאיפות לעתיד. תמר קרוון, הייתה חמודה כמו תמיד והספקתי אפילו להשלים פערים עם ליטל מעוז, הסטייליסטית הראשית ברנואר, אותה הכרתי לפני כמה שנים.

סקירת המעצבים הבולטים (מעצבים נוספים מופיעים בתחתית הפוסט):

(נילי בן סימון, משמאל- צילומים של גוני רסקין לבלוג TELAVIVIAN)

נילי בן סימון, מעצבת צעירה שטרם שמעתי את שמה, הציגה קולקציה קונספטואלית שהייתה קשה לעיכול עבור רבים מהיושבים בקהל, כמו גם לחברי השופטים. בדגמיה, ניסתה נילי להמחיש את תהליך היצירה והמעבר מהרעיון, שהוא למעשה ריק, אל המוחשי והמציאותי. הקולקציה כללה דגמים בוגרים ומוצלחים יותר, כמו שמלות לבנות שנרכסו על ידי כפתורי זכוכית שקופים, אותם יצרה בעצמה ותאמו את תכשיטי הזכוכית שעיצבה (חלקם הזכירו זכוכית נושאת למיקרוסקופ). בין הכפתורים, בצבצו חלקי כתף או טורסו חשופים כקרעים בבד אשר חושפים עור גוף שאינו מדמם. היו גם דגמים מילוליים יותר ומסקרנים פחות, כמו שמלה שנראה שנתפרה מנייר פרגמנט ובחזיתה נגזרה דמות המנסה לברוח מגיליון השרטוטים. בן סימון הייתה אחת משני המעצבים שבניהם התלבטתי בבחירתי הסופית. לאחר שהגעתי להחלטה להצביע למעצב אחר, הרגשתי את הלחץ לשנות את ההחלטה והבנתי שיתכן ובן סימון הייתה ראויה יותר לזכיה היות ואילו זכתה, הייתה משלימה את המסע אליו יצאה- זה שהתחיל בריק, או בדמות המאויירת, המשיך בבגדים אוונגרדיים ויסתיים בקולקציה לבישה שהגיע לה לעצב לרנואר. המחשבה הקונספטואלית הזו רגשה אותי באותו הרגע. 

("האחים מוסלין, צילומים של נעה פן וגוני ריסקין לבלוג TELAVIVIAM)

עבורי, הקולקציה המנצחת הייתה זו שהציגו "האחים מוסלין". ה"הייפ" המטורף, החשיפה העצומה, הסיקור הנרחב וההתנהגות האקסצנטרית והמוזרה של שלושת מעצבי המותג, הספיקו כדי להרתיע אותי מלטפח רגשות חיבה כלשהם כלפיהם. אולם למרות האנטגוניזם שהם עוררו בי לפני התחרות, לאחר שלושת הדגמים הביזאריים שפתחו את התצוגה, מצאתי את עצמי מהופנט! המוזיקה והאווירה שנוצרה, התאורה והדגמים שהמשיכו להופיע על המסלול וחשפו פרופורציות חדשות, נפחים מסקרנים, שילובי בדים מרתקים וצללית שאינה מוכרת, אפשרו לי להתנתק לרגע מכל הסובב אותי ולהתמסר אל התצוגה באופן מוחלט. הכל נראה כל כך חדש ולא מוכר, מדויק ונכון. הרפרנסים שיכולתי לעלות על דעתי כדי לתאר את הבגדים (רף סימונס, ג'וניה ואטנבי, יוג'י יממוטו וקום דה גרסון) לא היו מדויקים מספיק והמצב התודעתי אליו הצליחה להכניס אותי התצוגה כמכלול, הבהירה לי שמדובר בזוכים שלי להערב. יתכן והצלחתי לעלות על "פטנט" ל"בחירה הנכונה"- שצריכה אולי להיעשות מתוך הסתמכות על החושים והתחושות- יותר מאשר על קריטריונים יבשים (למרות שמילאתי את דף השיפוט בקפידה אפילו שתמר קרוון הבהירה לי שאף אחד לא יתייחס אליו ושעלי לסמן רק את הבחירה הסופית). 

(מארק גולדנברג)

ועם זאת, מארק גולדנברג, המוכר כבר לכולנו ונראה בעיני רבים כבחירה הצפויה, היה זה שגם קטף לבסוף את המקום הראשון. גולדנברג הציג את קולקציית הגמר שלו משנקר, "ציפור ארוגה", קולקציה שזיכתה אותו בפרס הבוגר המצטיין וסטאז' אצל דיאנה פון פירסטנברג, כמו גם בשני פרסים בתחרויות ITS היוקרתית באיטליה (פרס ההמצאה המבטיחה והכישרון המבטיח). אבל מבטיח ככל שיהיה, מאז שסיים את שנקר לפני שנתיים, הספיק גולדנברג לעצב רק דגם אחד! אותו הוסיף לקולקציה המקורית בת 6 הדגמים והציג בפנינו בתחרות. האם מעצב ראוי בכלל להיקרא "מעצב" גם אם אינו עוסק בכך בפועל? והאם זה הוגן שיביס את עמיתיו, שעבדו, שקדו והכינו קולקציות שלמות, בעוד שהוא נח על זרי הדפנה וממשיך לקצור את פירות העבר? אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך את הכישרון של מארק גולדנברג והיכולות המדהימות שלו, אבל אני לא חושב שהוא היה המועמד הראוי ביותר לזכות בתחרות (במיוחד על רקע המתמודדים היריבים והעובדה שבין קריטריוני השיפוט נכללו גם "מקוריות" ו"חדשנות"...).

הבחירה והשיפוט:

(הזוכה המאושר וחבר השופטים המאושר פחות)

הבחירה במעצב הזוכה לא הייתה קלה כפי שכנראה כבר הבנתם והניצחון של גולדנברג לא היה מוחץ. לאחר השיפוט, נקרא חבר השופטים אל מאחורי הקלעים כיוון שהתקבל שוויון בין 4 מעצבים; גולדנברג, מוסלין ברד'רס, גונץ' וסבינה (שעיצבה דגמים לבישים ומרשימים פחות מעמיתיה, פרט לשלושה דגמי שמלות שחורות ששילבו עור ותחרה. בחרתי שלא לפרט על סברינה שנכללה ברבעיה המובילה,לא בזכות האמירה היחודית שלה, אלא כיוון ששופטים אחדים סברו שעיצוביה מסחריים מספיק ומתאימים לרנואר. שיקול שהיה מוטעה בעיני). כיצד נפתר השוויון? תחילה הוחלט על הצבעה חוזרת (מה שנראה הוגן לטעמי) אולם רון קאהן, המעצב הראשי של TWENTY4SEVEN, החליט להעביר את הקול שלו מהאחים מוסלין לגולדנברג (כששאלתי, הסביר לי: "במילא התלבטתי"). אדם נוסף (שלא בחר באחד מהארבעה) העביר גם הוא את קולו לגולדנברג ועוד מישהי העבירה את קולה לסבינה. ובדרך עקומה זו נבחר לו הזוכה המאושר. 

(חבר השופטים עמל על מלאכת השיפוט, תודה למיראל דושנסקי על התמונה)

הקולקטיב בו בחרתי לא זכה אומנם בתחרות או בפרס, ולמרות זאת לא הייתי רוצה לקחת מאנשיו את ההישג הגדול לא פחות; הם הצליחו לגעת בליבו של אדם אחד לפחות, לרגש, להסעיר ולגרום לו להבין את מלאכתם, הישג בלתי מבוטל בפני עצמו. זו הייתה זכות גדולה לשפוט בתחרות הכישרונות הזו. נהניתי, החכמתי והרחבתי את אופקיי - דבר שמעטים זכו לחוות במהלך שאר תצוגות שבוע האופנה של תל אביב, ועל כך אני מרגיש בר מזל.

מעצבים בולטים נוספים:

(מריה ברמן- מימין תמונה מתוך הקטלוג, במרכז- מדידות אחרונות מאחורי הקלעים, משמאל- על המסלול)

מריה ברמן, מהמעצבות המוכרות בין המתמודדים, הייתה הראשונה להציג. ברמן כבר סומנה על ידי אנשי התעשייה כהבטחה ואף קצרה כמה מחמאות ושבחים מהבלוגרים הבינלאומיים שהגיעו לישראל ועברה גם בסטודיו שלה לפני כמה שבועות. הקולקציה שהציגה ברמן, בשונה מדגמי הקז'ואל המאפיינים אותה, הייתה מורכבת משמלות קוקטייל וערב (חלקן היו בעלות מחשוף בעל חיתוך שהזכיר את זה של אחת העליוניות מהקולקציה האחרונה של ניקולה גסקייר לבלנסיאגה ורף סימונס לג'יל סנדר). המראה הקוקטי והענוג, הגזרות הקלסיות עם הטוויסט ואיכות התפירה, כמו גם הגימורים המעולים, ביססו אותה כאחת המתמודדות החזקות בתחרות. הבגדים הוצגו יחד עם תכשיטיה המוצלחים של המעצבת פאולה ביאנקו, אבל הסטיילינג והשילובים עצמם היו מוצלחים פחות ויצרו מראה מעט מיושן ומטרוני. 

(החצאית המוצלחת של נדב רוזנברג)

נדב רוזנברג, מעצב נוסף שזכה בעבר לחשיפה רבה יותר מעמיתיו (את הסווצ'ר בעיצובו לאורך כל היום הראשון לבשה לרה רוטר, כתבת האופנה של כלכליסט), היה לכן אחד המעצבים שהקולקציות שלהם עוררו את סקרנות הקהל. הסרטים הצבעוניים שהשחיל במרווחים שונים דרך בדי הכותנה והטריקו בם השתמש לעיצוב הדגמים הוסיפה להם נופך מקורי, מרתק ומימד יצירתי, למרות שבפועל, העיצובים בכללותם נראו פשוטים בעלי אופי יום יומי. בין הדגמים בלטה חצאית עשויה גריד גרפי שחשפה מתחתיה את רגליה של הדוגמנית ונלבשה עם טופ כתום ליצירת מראה עתידני ומלוטש (שהזכיר באופן חיובי דגמים של אוליבייה גסקייר לבלנסיאגה ואת אלה של פרוהנזה סקולר מהעונה האחרונה). למרות התחכום והייחוד שבמניפולציה אותה פיתח רוזנברג והפכה גם לסימן ההיכר שלו, הפשטות שבדגם הבסיסי, החייטות וההתאמה לגוף שהיו פחות מוצלחות והבדים הרכים הורידו מעט מערכם של הבגדים.

(דנה הראל- מראה לשופטים את עיצוביה על הקולב משמאל ומלבישה את הדוגמנית מימין)

את דנה הראל, פגשתי כשעתיים לפני התצוגה, היא הייתה עסוקה בלפרט היכן קנתה את הפריטים אותם לבשה בעצמה לבלוגרית אופנת רחוב מחו"ל. כשהגיעה למגפונים השחורים מעוטרי הניטים שלה והכריזה "קלואי", ואני העזתי ברוב חוצפתי לסתור אותה ולומר לחברתי שמדובר בחיקוי עלוב של "סטיב מאדן". הראל, ששמעה את ההערה, החליטה להגן על כבוד מגפוני המעצבים שלה (אולי בגלל ההון שהייתה צריכה לשלם עליהם) והתעקשה בפני שמדובר "בדבר האמיתי". אני לא התווכחתי וניסיתי לרכך את המבוכה בשיחת היכרות. דנה פרשה מלימודי השנה שנייה בשנקר לפני כמה שנים, הספיקה לעבוד שנה ב"לילהמיסט" ומאז היא מעצבת בסטודיו משלה. כשהראל הופיעה מאחורי הקלעים לבושה בשמלת ערב אדומה ונוצצת (שהזכירה בדים עתירי לורקס המיועדים לקריסמס) עם תיק קלאץ' מסאטן ורוד של פראדה והציגה את הדגם שלה בפני השופטים על קולבים של אסקדה, לא נותר ספק לגבי מקוריותם של מגפוניה. מאוחר יותר התברר שאימה והלגה גוטסמדינר (אחת השופטות בתחרות!) הן מכרות ותיקות, שהספיקו להחליף שתי נשיקות באוויר לפני תחילת התצוגה. אולם הדגמים שהעלתה על המסלול היו רחוקים מלהיות אופנה עילית. מדובר בשמלות ערב בגזרות בסיסיות נטולות חדשנות או מקוריות שנתפרו מהבדים האיכותיים ביותר, עשויים משי ומעוטרי קריסטלים וחרוזים- שמלות שאם כל חתן הייתה שמחה ללבוש ביום היקר ביותר בחייה. 

תמונות נוספות של רגעים נבחרים משלושת ימי התצוגות בשבוע האופנה תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק של הבלוג בקישור הזה.

Post Sandy

עד לא מזמן, הסנדי היחידה שהייתה מוכרת ל"אינסיידרס" של עולם האופנה הייתה קרופורד. אבל איתני הטבע וההתחממות הגלובלית אילצו אותם להתמודד עם כוחות חזקים מאלה של אנה וינטור ורוחות קרות בעוצמה גדולה יותר מאלה המנשבות בין קרין רויטפלד ועמנואל אלט. הסופה "סינדי" שהתחוללה בניו יורק עד לפני כשבוע, הציפה את רחובות ניו יורק, השביתה את התחבורה הציבורית ושיבשה את אספקת החשמל במנהטן. תושבים מן המניין נאלצו להסתגר בבתיהם בתקווה שלא יוצפו, תוך שהם מצוידים בציוד לשעת צרה, כולל ערמות מגזינים להפגת השעמום (כאן, הפרינט ניצח את האינטרנט- תושבי העיר וויתרו באופן זמני על הגלישה ברשת לטובת שייט בין הסלון למטבח). וכמו שהמגזינים עצמם מצאו בית חם וניצלו מגורל ההרטבות וההתקמטות שהיה נגזר עליהם, אילו היו נשארים בדוכני המגזינים שברחוב, גם העומדים מאחורי הוצאתם דאגו להתמקם להם בבטחה במקום מקורה, חמים ויבש.

 

אנה וינטור העתיקה את משכנה באופן זמני ל-The Mark Hotel הממוקם ב-Upper East Side הרחק מביתה אשר בWest Village, ונאלצה לחגוג בו גם את יום הולדתה ה63 (בשישי שעבר. וכך היא נראתה לבושה ב5 בעלי חיים שונים). אותו המלון שימש מקלט גם עבור קרין רויטפלד, ששהתה בניו יורק באותו הזמן בדיוק. לדבריה, הבחינה בוינטור בלובי המלון בצהרי אחד הימים, אולם נמנעה מלומר לה שלום- לא בגלל משקעים או יריבות סמויה בין השתיים, חלילה וחס (את אלה לטענתה בדו העיתונאים ממוחם הקודח), אלא בשל המימדים הענקיים של הפואייה והמרחק הפיזי בין השתיים. מרק ג'יקובס, שרק במקרה חולק עם המלון את שמו הפרטי ואינו קשור אליו בשום צורה, נאלץ לעבור אליו יחד עם כלבו בלית ברירה, לאחר שה"טאון האוס" שלו ב West Villageהוצף (ג'יקובס הספיק להתגורר בביתו זה כשנה אחת בלבד, מאז שמכר את דירת שלושת החדרים שלו בצ'לסי). הקרבה לאנה וינטור והנסיבות הכלליות, ודאי אלצו אותו לוותר על השליחות ולהגיש לה את הזר וברכת היום הולדת באופן אישי. השלושה ודאי בילו זמן לא מועט כשהם סגורים במלון, ויחד עם זאת אתם יכולים להיות בטוחים שסעודה משולשת לא הייתה שם. זאת למרות החיבה הרבה של כל אחד מהם למסעדה היוקרתית, Jean-Georges, הממוקמת במלון. רוב הסימנים מצביעים על כך שקארין רויטפלד העדיפה להזמין את חביתת החלבונים עם הירק (ראו מתכון), המנה החביבה עליה מהתפריט של המסעדה, דרך ה"רום סרוויס". 

השף ג'אן ג'ורג' עצמו, לא נשאר יבש מכל הסיפור הזה וסבל גם הוא מהצפה משמעותית של מגדל הדירות בו הוא מתגורר ברחוב Perry Street. על פי הערכות פקידי השומה, תיקון הנזק שגרמה סנדי השובבה לבניין הדירות היוקרתי השוכן בב West Village, עשוי לארוך כ6 חודשים! דייר נוסף שיאלץ למצוא לעצמו מחסה חלופי הוא לא אחר מאשר מעצב העל קלוין קליין, שכן נאמן (שבוודאי מעולם לא סרב להלוות שתי ביצים לחביתת חלבונים או משהו...), המחזיק בטריפלקס בשווי 20 מיליון דולר. על פי מקורות יודעי דבר, המקום למצוא בו את קליין בימים אלה יהיה הסוהו. מוקד נוסף ששימש מקלט עבור פאשניסטות בזכות ולא בחסד היה מלון ה Carlyle, בו נהגה רוייטפלד להתאכסן בתקופה בה הייתה מגיעה לשבועות האופנה בניו יורק כעורכת הווג הצרפתי. גרייס קודינגטון (עם או בלי החתולים) ומרי-קייט אולסן (עם ולא בלי אוליבר סרקוזי) בחרו בו כמקלט עבור הסופה הנוראית.

דברים שתעשיית המשקפיים מעוניינת להסתיר מעינינו

לוקסוטיקה היא חברה איטלקית שרוב הסיכויים שהקוראים את שורות אלה מעולם לא שמעתם את שמה, למרות שרבים מהם לא יוצאים מהבית מבלי להרכיב על גשר אפם את מוצריה. מדובר בחברה המייצרת, מעצבת ומשווקת משקפי שמש ומשקפי ראיה עבור מותגי על כדוגמת שאנל, פראדה, ורסצ'ה, בולגרי, דולצ'ה וגבאנה, ברברי, טיפני'ס, מיו-מיו, סטלה מקרטני, דונה קארן ורלף לורן. בנוסף לכך, קיימים ברשותה כמה מהרשתות האופטיקה הגדולות ביותר בשוק משקפי השמש והראיה בצפון ארה"ב תחת שמות שונים(כולל רשת דוכני המשקפיים "sunglass hut" הניצבת בחנויות כלבו וקניונים ונחשבת לגדולה בעולם). לוקסוטיקה היא גם הבעלים של "רייבן", מותג המשקפיים הנמכר ביותר בעולם (לאחר שנרכש על ידה ב1999, הצליחה החברה להפוך אותו לנחשק עד כדי כך שניתן יהיה לגבות על מסגרת הפלסטיק ועדשות הזכוכית הנושאות את שמו, מעל 150 דולרים במקום 30 דולרים, מחיר משקפיים לפני כעשור). אוליבר פיפלס, פרסול, ווג, אוקלי ומותג המשקפיים של רשתות "טרגט" ו"סירס" האמריקאיות נמצאות גם הן בבעלות לוקסוטיקה. למעשה, מדובר ביצרנית משקפי השמש הגדולה ביותר בעולם ועל פי ההערכות כ65 מיליון זוגות משקפי שמש יוצאים משערי מפעלה, הממוקם בעיר הפסטוראלית אגורדו, באלפים האיטלקים, מדי שנה (נכון ל2011). 

(הקטע המדובר מתוך התוכנית האמריקאית "60 דקות")

תפוצתה רחבה כל כך עד שבכל רגע נתון חצי ביליון אנשים מרכיבים את המשקפיים של לוקסוטיקה ברחבי העולם, כפי שסיפר אנדראה גוראה, המנכ"ל העולמי של החברה, בראיון לתוכנית האמריקאית "60 דקות". EyeMed, פוליסת הביטוח הרפואית השנייה בגודלה בארה"ב נמצאת גם היא בבעלות לוקסוטיקה. שליטתה של לוקסוטיקה בעולם האופטיקה היא ללא ספק בלתי מעורערת. הסיפור של המותג אוקלי הוא הוכחה לשליטתה המוחלטת של לוקסוטיקה בשוק משקפי השמש. בעקבות מחלוקת בין אוקלי ללוקסוטיקה בנוגע למחירים תמחור דגמי המשקפים החליטה לוקסוטיקה להחרים את המותג הסורר ולא למכור אותו בחנויות שבבעלותה (לרבות 2 רשתות מובילות, בסירס, בטארגט או ב sunglass hut- רשת הדוכנים הגדולה בעולם). בסופו של דבר לא רק שאוקלי נכנעו, אלא גם אפשרו ללוקסוטיקה לקנות אותם.

איך זה עובד? המותג שולח את הסקיצה למפעלי החברה והם אחראיים להתאים, לשנותו ולהביא אותו לייצור על ידי הוספת פריטים קטנים המבטאים את אופי החברה (קריסטלים לבולגרי וסרטי עור לשאנל). אני לא יודע מה אתכם, אבל אם אני קונה זוג משקפי שמש של מעצב על, אני רוצה להאמין שהוא ישב בעצמו וסרטט את הדגם שרכשתי, שהרי מדוע שאשלם אלפי שקלים עבור דגם של מצב אנונימי. גוארה, סרב לנקוב במחיר עלות הייצור בפני המראיינת בתוכנית (המוערכת על ידי מומחים בכמה עשרות דולרים בודדים) וטען כי התמחור שנקבע גם הוא על ידי החברה, נעשה על פי שיקולים פנימיים ויכול להאמיר עד למאות דולרים (על פי ההערכות- עד פי 200 ממחיר הייצור).

(לינדה אוונג'ליסטיה בקמפיין למשקפי השמש שלשאנל- זה רק נראה יקר...)

מדוע הצרכן צריך לשלם מחירים מרקיעי שחקים עבור שתי חתיכות פלסטיק או תיל מתכתי המחוברות בניהן? כיוון שחברה אחת היא זו ששולטת בתעשייה השלמה, ובעצם, מודבר במונופול: לוקסוטיקה היא זו שקובעת את ההיצע וגם את הביקוש (שהרי לפתוח אופטיקה ללא כל קשר עם לוקסוטיקה - הוא מהלך בלתי אפשרי וכל יצרן משקפיים חפץ למכור את עיצוביו בחנויות הרשת). ולכן, כשזה מגיע למשקפיים- הזכות לבחירה החופשית היא בגדר אשליה אופטית בלבד.

"ערכו של מוצר הוא המחיר שהצרכנים מוכנים לשלם", ענה גוארה, בתגובה לטענות על המחירים הגבוהים של מוצר כה פשוט, כמו גם הפערים במחירי משקפיים ממותגים שונים המיוצרים על ידי אותה החברה. מדוע לא לאחד את כל המותגים ולמכור אותם תחת שם החברה שלמעשה מייצרת אותם? התשובה לכך היא הצורך של בני האדם למגוון, כפי שהסביר המנכ"ל.  

(קמפיין המשקפיים של ריי-בן לרגל חגיגות 75 השנים למותג סבב סביב הססמה "Nver Hide"- עקרון שכנראה לא חלחל אל המדיניות של לוקסוטיקה, בעלת השליטה בו)

כשכותרת של פוסט הופכת למציאות:

בשבוע שעבר הוזמנו מיטב עיתונאי האופנה והסטייליסטים לחנוכת השואו-רום החדש של חברת לוקסוטיקה. הם מיששו את הסחורה, הקשיבו לקולות הקניינים ומנהלי השיווק אך סרבו להפנים את השורה התחתונה, אותה ניסיתי להציג בטקסט שלעיל, *רובו גם פורסם בגיליון נובמבר של Belle Mode. כיוון שפניתי לנציגי לוקסוטיקה בישראל לקבלת תגובה לכתבה כשבוע טרם הפרזנטציה, בוטל הסיור שלי במטה (שנקבע הרבה לפני כן) יום לפני שהיה אמור להתקיים ולא נקבע מועד חדש. גם התגובה המובטחת לכתבה לא נשלחה מעולם אולם כן עלתה ההצעה לגנוז את האייטם בתמורה לאייטמים בלעדיים בעתיד (נוסך: "פראדה משיקה קולקציית..."), מיותר לציין שסרבתי. על פי דברי נציגת יחסי הציבור של החברה, הראיון של גוארה הביך מאוד את התאגיד בראשה הוא עומד וזה לא מאחריותו של הנציג הישראלי להגיב על כך.

(Hana Soukupova for Elle Italia April 2011 by Alexei Hay)

אני עצמי, כבר מזמן וויתרתי על קניית משקפי ממותגים, היות וראוי לסגוד לעיצוב ולא ל"שם". את משקפי השמש שלי אני קונה בH&M- הם מסננים את קרינת הUV, נראים נהדר, מעוצבים על פי כל המגמות האחרונות ועולים פרוטות. כך שאתה יכול להרשות לעצמך להישאר עדכני, לא להרגיש פראייר ולהתמלא בנחת כאשר שמרעיפים עליך מחמאות או שואלים "מאיפה המשקוף ההורס?". 

כיכר המדינה- המדפים מלאים במותגים, הקניינים מלאים בעצמם והמבחר מאכזב

יתכן וכסף לא יכול לקנות אהבה, חברים או אושר, אבל כמויות מספיקות ממנו, עשויות להפוך את העולם לצדפה שרק מחכה להישלק על ידי בעל הממון. באופנה, לכסף יש משמעות גדולה אפילו יותר, שכן הוא מהווה בסיס הכרחי עבור כל מותג מתחיל או אוצר אופנה נלהב (גם אם הוא אוצר אותה לארונו הפרטי). יותר מכל, הכוח שבכסף הוא היכולת שלו להעניק לבעליו את הזכות לבחור בין מגוון אפשרויות. הנקודה בה אפשרויות אלה הופכות לסופיות נקבעת על פי כמות הכסף שברשותו. הצורך במגוון הוא הסיבה בגללה "כיכר המדינה" נראית כהבטחה עבור כל בעל ממון או כזה המוכן להשקיע מההון האישי שלו (לא משנה עד כמה גדול יהיה) על מנת להעשיר את המלתחה בכמה פריטים הנגישים רק למעטים. אולם בפועל, מדובר באשליה, עוד דוגמה לאחת מההבטחות הכוזבות שנראות מעולה בתיאוריה אך נופלות במבחן המציאות.

מזהים? למרות שלא רואים שלטים עם שמות של מותגים?- כיכר המדינה, ינואר 2011 - תמונה שצילם Pierre-Alexandre Mateos במהלך ביקור של צוות המגזין " PURPLE FASHION" בראשות אוליבייה זהם ובליווי המעצב אוליבייה טסקינס בישראל.

הקונספט ברור- מבחר של חנויות מותג עם שמות מפוצצים ותגי מחיר מפוצצים לא פחות (עד שנראה לעיתים כאילו נכתבו באבקת שרפה). הקאץ'- בניגוד לחנויות המותג המקוריות באירופה או ניו יורק, לארץ מגיע רק מדגם קטן ולא תמיד מייצג מתוצרת המותג אותו בחרו בעלי הזיכיון ובעליו של הבוטיקים בארץ. וכך, במקום להיחשף לעושר רב של פריטים שכדי לרכוש אותם צריך עושר רב עוד יותר, לרוב, אנו מקבלים קולקציה בעושה פרי טעמה של בעלת הבוטיק, בדרך כלל גברת בגיל העמידה. אין צורך לציין כי הנתונים הדמוגרפיים והמצב הסוציו-אקונומי בישראל לא מאפשרים לייבא היקף ומבחר פריטים רחב יותר, ועדיין, קשה לנחם את האכזבה שמתקבלת בליבו של חובב אופנה כשהוא נעמד מול קולב הבגדים בכיכר באמצעות נימוקים אינטלקטואלים כאלה. זו אולי גם הסיבה שבגללה אנשים בעלי יכולת אמיתיתPrivileged People") ")' רוכשים את המותרות שלהם במהלך נסיעותיהם התדירות לחו"ל ולא מבזבזים את זמנם ב"הקפות" ריקות נטולות שיק ומלאות פוזה.

Fashion's Night Out TLV- ה"פסח" של כיכר המדינה או "ליל כל [המותגים] הקדושים".

איור: שירה ברזילאי.

ביום חמישי השבוע, יערך "הפאשן נייט אאוט של ת"א" (או בקיצור FNO), במהלכו יפתחו חנויות הכיכר את דלתות הזכוכית שלהן ויציעו את מרכולתן הרגילה+ "פינוקים" ו"צ'ופרים" עבור הלקוחות הקבועים, כמו גם "עוברי האורח" המזדמנים, כפי שהלגה גוטסמן, יזמת הפרוייקט ובעלת בוטיק "הלגה עיצובים", כינתה אותם. הלגה הייתה זו שהחליטה להביא את הרעיון שנהגה במקור על ידי ווג לפני 4 שנים (כשאנה וינטור וחברי הCFDA החליטו להחזיר את הקונים לבוטיקים אחרי המשבר הכלכלי של 2007) ונחגג מאז מידי שנה בניו יורק, אירופה ואפילו יפן. אבל בראשון לנובמבר, בזמן שהנוצרים יסיימו לציין את ליל כל הקדושים, אנחנו בלבנט נחגוג את הקדושים של עולם המותגים. גוטסמן, צדיקה יהודיה, קראה לכל דכפין לסור אל הכיכר, בין אם חשבון הבנק שלו מאפשר זאת ובין אם לאו, ולהצטרף למסיבה כאילו היה זה "הפסח של עולם האופנה". שחקני מפתח נוספים ובעלי בוטיקים בכיכר שאתם צריכים אולי להכיר כוללים את עפרה יעקובי, בעלת בוטיק גוצ'י וברברי, ביתה של הלגה, נטלי קורצ'מן, שפתחה לפני כשנה את הבוטיק של "Zadig & Voltaire, סילביה שוורצמן לבוטיק אניגמה (שם ניתן למצוא מותגים כמו סלין, דיור, אזדין אליה, אלכסנדר מקווין, מנולו בלניק ועוד) וכמובן את מירי חבס ודנה אונגר בר דיין בעלות רשת הבוטיקים "אמור" (כ3 חנויות בכיכר). האחרונות, מחזיקות באחד הבוטיקים הנחשקים ביותר בכיכר המציע שמות כמו דולצ'ה וגבאנה, רוברטו קוואלי, קלואי, מיסוני, כריסטיאן לבוטון, בלמן ובלנסיאגה, מותגים החביבים על הפרחות הנובורישיות שקונות בבוטיק זה ובשכניו- למען יראו ויראו, תוך שהן מתפשרות או מסתפקות בטעמן המפוקפק של המתווכים.

דנה אונגר בר דיין (בדולצ'ה וגבאנה) ומירי חבס (בבלמן) 

שתי הנשים הצבעוניות שללו מהקליפ לעיל, המנסות למכור לאחרים שלל של שטויות שאף אחד לא צריך, הזכירו לי באופן יוצא מהכלל את חבס ובר דיין. ולא רק בגלל המראה החיצוני...

 ואם מישהו הטיל ספק בכך שיתקל בי במהלך האירוע המדובר, אל דאגה, גם אני אבוא לחוג סביב הכיכר העגולה ולחגוג את בגדי המעצבים ופריטי היוקרה. כי למרות כל הביקורות על הקניינות, המחירים והפסדה הדלוחה של המוכרים ובעלי הבוטיקים במתחם קניות זה, הוא עדיין מצליח לעורר בי התרגשות בעצם המפגש עם אופנה גבוהה, עיצוב משובח ואיכות בלתי מתפשרת. קחו את זה לאן שאתם רוצים- אירוע משעשע, "בדיחה פאטתית" על "וואנבי פאשניסטות" או סתם דרך להעביר את הערב- אבל בליל הראשון לנובמבר, כיכר המדינה תהיה הבחירה הראשונה עבור כל חובב אופנה (או מותגים). כי ברגע שנפסיק לקחת את עצמינו יותר מידי ברצינות, יהיה לכולנו "פאן במקסימום".