!Just (don't) shoot me

"יושבי השורה הראשונה", אותם סטייליסטים, עורכי אופנה ואנשי חברה שזוכים לשבת בשורות הראשונות בתצוגות האופנה, כבר מזמן זוכים לתשומת לב לא פחותה מזו המכוונת לעבר המסלול. כמעט כל אתר אופנה שמכבד את עצמו שומר רובריקה המוקדשת ל "The Front Raw" , אם לא בתור מדור קבוע, אז לפחות בתור כתבת התייחסות אקראית בהזדמנות כזו או אחרת. הם לא דוגמנים, גם לא שחקנים, ולמרות שהייתי מצפה מהם שייהנו מכל תשומת הלב הזו, מתוך הנחה שמדובר בחבורה של אקסביזיוניסטים נקרסיסטים שאוהבים להתלבש ולהתמנגל בפרהסיה, רעבים לחשיפה- הם כנראה לא. התמונות לא יכולות אומנם להעביר את הבקשה שלהם שלא להצטלם, אבל שפת הגוף שלהם מדברת בעד עצמה.

("Not more than stuffed animals". עדיף שהיו שולחים בובות במקום. יושבי השורה הראשונה אליבא דה מוסקינו, בתצוגת אופנת הגברים 2009. ברקע: "כלי נשק לתיעוד רצח אופנתי")

אז ברגע שהבחנתי בזה במהלך תקופת התצוגות האחרונה (שהרי כל הצצה על קולקציה חדשה מתחילה במבט על מה שלבש הקהל מתוך הקולקציה הישנה), כבר היה מאוחר מידיי כדי לעצור: כל פיגורה שישבה בשורה הראשונה נראתה לפחות פעם אחת משכלת את ידיה בצורה מתגוננת, משלבת זרועותיה בחוסר שביעות רצון או מצליבה את האמות כאות לפסק זמן. לרוב, המחוות האלה נראו כניסיון לחפות על פרטיותם ולהסתיר את גופם בחוסר אונים מהצלם המכוון לעברם את העדשה אם זה בשילוב מינימלי של כפות הידיים או הצלבה שמתחילה כבר מאזור המרפק. אלה אינם גינוני נימוסים של לידי נאווה, גם לא פעולה פונקציונאלית כמו סיכול רגליים לשם הצנעת החלציים שעשויים לבצבץ מבעד לחצאית בתנוחת ישיבה. בסוף התצוגה, כשעוזבים האורחים את האולם, הם נוהגים להיעמד בלית ברירה מול שורת הצלמים, שממש כמו "כיתת יורים" נותרים חדורי מוטיבציה ונאמנים למשימתם למלא את מדורי החברה בתמונות של פגרים מסכנים.

(לחצו להגדלה. אנה וינטור מצליבה מרפקים וקומצת אגרופים, גברת בשמלת שאנל לבנה משכלת ידיים אחוזת בהלה, אמיש בולס וקתרין בהבה לא נהנים לשתף פעולה ועוד כמה אנשים שמנסים להסתיר עד כמה הם לא מרוצים.)

הברנז'ה האופנתית אינה האוכלוסייה היחידה שחשה מאוימת מול המצלמה, ישנם שבטים שלמים באפריקה שמאמינים כי כאשר אדם מצטלם, נלקחת ממנו חלק מנשמתו (כשחושבים על זה יש עוד כמה נקודות השקה בין שתי הקבוצות אבל זה כבר לפוסט אחר. למילה "Shoot/shot" יש לא מעט משמעויות: ירי, כוסית, פגיעה, קליעה, קליע, ניסיון, מכה אחורית, מנת הזרקה/זריקה ואפילו סוג של משי. אבל זו הקשורה לעניינינו היא צילום, photoshoot. אז נהנתי להיות קצת "רוביק רוזנטל", והחלטתי להתחקות אחר האטימולוגיה של המילה. מסתבר שהתיעוד הראשון לשימוש בביטוי Shoot בקונטקסט זה, נרשם ב1890, במקביל להתפתחות הטכנולוגית בעולם הצילום. אזל הצורה המקובלת יותר לשימוש במילה Shot היא בקולנוע, ושם גם תמון הקשר שבין היירי לצילום: כשהקולנוע רק הכל לעשות את צעדיו הראשונים, הצלם היה אוחז במסרטה בעזרת מעיין ארכובה ותפעולה היה דומה לתפעול תת מקלע. כך, כאשר אדם כיוון מצלמה לעבר אדם אחר, זה היה נראה כאילו הוא מכוון לעברו כלי נשק. המונח הושאל מאוחר יותר כשם גנרי וצילום ומתאר גם את צילומי הסטילס.

(From the unofficial manual for the front row attendees; "Rule#46: When asked to be photographed, just cross your hands and put on a happy face)

למרות שעברו מאז כבר יותר ממאה שנים, והמצלמות של היום נראות יותר כמו קופסאות טונה מאשר כלי נשק מכל סוג, יש מי שעדיין מרגישים נבוכים מול האמצעי התיעודי הזה. אולי בגלל יכולתו לתפוס אותנו לא מוכנים, חסרי שליטה בצורה בה אנו מוצגים, משוללי זכויות בנוגע לבחירת התנוחה שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר. התמונה שנוצרת משקפת למעשה את האופן בו אדם זר חווה אותנו ואולי זו הסיבה לאנטגוניזם. אבל כמו בכל כלל, גם כאן יש גם יוצאים מהכלל; אנה דלו רוסו, שהייתה היחידה שלא צולמה אפילו פעם אחת "בשיכול". אבל בחרתי שלא לרדת לפסיכולוגיה בגרוש בניסיון לתתהסבר לחריגה בתצפיות האנתרופולוגיות ופשוט להכיר בעובדות: אנה דלו רוסו היא חובבת פלשים, "מופקרות עדשתית" אם תרצו. בעבר היא הודתה שבשלב מסוים החלה להתלבש רק עבור הבלוגרי המצלמים את אופנת הרחוב. מאוחר יותר היא אף הרחיקה לעשות ופתחה בלוג על שמה כמו כל בת עשרה מהשורה שנהנת להצטלם בבגדים מארונה ולספר לכל השכונה. יש לי הרגשה שאם היא תוריד את המסיכה של הליצן, יהיה לה גם משהו מעניין להגיד בנושא. בינתיים נמשיך לחכות לספר האוטוביוגרפי. בקוצר סבלנות? לא ממש.

( ועוד.)

זה לא סתם פרינג', זה הוט קוטור!

זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים.
פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?

(מימין לשמאל: Valentino, Givenchy, Atelier Versace- Haute Couture Autumn/Winter 2010-11)

מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.

(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)

עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.

(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)

ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.

הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.

האם פספסתי את הנחליאלי שלפני הגשם?

לימדו אותנו בגן שבואו של הנחליאלי מבשר על הגעתו של הסתיו- ריח היורה, הרוחות, הגשמים והאור המעומם שמאפיין את החורף. כשהיינו ילדים, אני ואחותי נהגנו לחפש אחר הנחליאלים הללו בדרך לבית הספר. חורף תמיד היה העונה המועדפת עלי מהסיבות הברורות: "קר, קר, קר" ויש גם הרבה יותר הזדמנויות וסיבות "להתלבש". זאת בניגוד לקיץ- שבמהלכו כל מה שמתחשק לעשות הוא להתפשט או להיכנס לאיזה כוך עם מזגן ולא לצאת לעולם.

(לא נחליאלי אבל כן עורבים: מספיק חורפי בשבילי. משמאל למעלה, סשה פיפוברובה מבעד לעדשת מצלמתו של פיטר לינדברג, היצקוק מבעד לעדשת מצלמתו של היצקוק, ברבי היצקוק, עורב של היצקוק שהתנגש במשקפת הצלילה של ריצרד צ'אי במסיבת ליל כל הקדושים של סטרדי נייט ליב, "עורבים על הראש" אצל גליאנו 2008, וגם בווג הום יפן, אנה דלו רוסו- "קוקו אמיתית" ו"ביג ברד" בשחור אצל מקווין 2009)

השנה, לא ראיתי את הנחליאלי. יכול להיות שהוא לא בא, אבל יתכן גם שלא הבחנתי בו כיוון שבחצי השנה האחרונה הייתי פחות או יותר סגור בבית. מה לעשות, בשביל (תואר) כבוד צריך לעבוד. אבל השבוע, במעט הפעמים שבכל זאת יצא לי לצאת אל האוויר הצח, הבחנתי בכמה עשרות האנשים שהסכיתו ושמעו לקולות החזאים שבישרו על "הצניחה בטמפרטורות" (קרי, לא חום כבשן, אלא סתם חום). הם הוציאו את הטוויד, המגפיים, מעילי הצמר ועליוניות הניילון, צעיפי הקשמיר וכל פריט אחר שפנטזו עליו במשך כל הקיץ "חם (והלא) מגניב" שהיה לנו- ויצאו במפגן מעורר רחמים. ככה סתם, באמצע המזרח התיכון, הסתובבו להם השבוע כמה אנשי שלג על מדרכות האספלט- מתחת לעצים שבקושי הראו סימני שלכת.

(לא נחליאלי, אבל כן תוכי: דנה אינטרנשנל בבולרו נוצות ארה ארגונית שעיצב לה גוטייה לכבוד הארוויזיון, מעניין איפה זה היום. פירטים אצל קסטלבלז'ק, "קבר אחים" של ציפורים צבעוניות על ראש דוגמן, שלוש ציפורים במכה אחת: שני קקדו עם ציצית צהובה ואחת גוליאן מור עם ציצית אדומה בפרסומת לבולגרי)

"אז איפה אתה נחליאלי"? היום, "בעידן של קידמה טכנולוגיות", הצלחתי לאסוף כמה "נחליאלים" וציפורים אחרות אפילו בלי לצאת מהבית. ככה, ממש על הספסל (ליד סאשה פיפוב) מתחת לאף (בתצוגה של מניש ארורה), על הראש (של ריקל צימרמן) או על המשקף (של ריצרד צ'אי). בשבת חורפית ראשונה שכזו, אני קורא לכל הציפורים הנודדות מאורופה (יש לבטא במבטא פולני כבד) לבוא לארצנו הקטנה שבלבנט: יש כאן נוף מדברי, צחיחות מעיקה וטמפרטורות חדר נוחות. אולי אם הן היו באות קודם הקיץ סוף סוף היה מסתלק.

(הכי קרוב לנחליאלי: הציפורים של פיליפ טריסי בתצוגה שהקדיש מקווין לאיזבלה בלואו ב2008 ועוד נוצות מאותה התצוגה. גרת' פיו קיץ 2010. משמאל למטה: כמו הברבור של ביורק אבל לא, מרק ג'יקובס מחופש ליונה במסיבת ליל כל הקדושים שלו לפני כמה שנים וציפור בקן של שיער)

EDITOR'S NOTE:
השבוע שוחחתי עם עורכת אופנה אחרת (הפעם אמיתית ודווקא דיי מוצלחת יש לציין). בפגישתינו היא הסכימה לשתף אותי בהשקפת עולמה בנוגע לאופנה: "אני מאמינה במרקם" אמרה. מכיוון שאני משתדל ללמוד גם מאחרים, החלטתי לנסות לרדד קצת מדי פעם את הרף הגבוה שהצבתי לעצמי בנוגע לפוסטים ולהוסיף לבלוג קצת טקסטורה של חול, יום-חול. לכן, למרות שהכנתי פוסטים ככבדים כמשקל קילוגרם עופרת, החלטתי לפרסם היום פוסט במשקל קילוגרם נוצות. אבל תמיד אפשר יהיה להפריח מפה את הנוצות בקלות רבה יותר מאשר את העופרת...

life in plastic, is it so fantastic?

עולם האופנה מנהל רומן עקלקל שנע על כמו על פנדולום בין אהבה לשנאה ביחס לכירורגיה הפלסטית. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להראות זקן או לא אטרקטיבי, מצד שני, גם לא להצטייר כפתטי. המלחמה בכוח הכובד והחיפוש אחר החזה המושלם, ההתנגדות לתהליכי השחיקה והזדקנות עור פנים או ההתכחשות למטען גנטי כמו גם החיפוש אחר פרופורציות אלטרנטיביות לאברים נבחרים- הם אתגרים שלעולם לא יושגו. אם אלוהים ברא אותנו בדמותו ובצלמו, למה שנשאף למשהו יותר טוב מכך? על חטא הגאווה הזה אנו משלמים, וביוקר. המרדף אחר הסימטריה הנשגבת או השילוש המקודש "90-60-90" מסנוורים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו ומובילים אנשים רבים למסכת עינויים בלתי נגמרת.
אופנה מטבעה מושתת על סממני הופעה חיצונית, "הלוק" הוא שם המשחק. אבל מאחורי כל עמודי היופי עומדים גם אנשים, כאלה שנפגעים בתאונות דרכים או חווים אסונות אחרים. עורם אינו עור פיל, גם לא פלסטיק של בובות ראווה. גריס קונינגטון, היא דוגמה חריגה: בצעירותה היא איבדה את יופייה כאשר נפלה מסוס דוהר. יחד עם קרירת הדוגמנות שלה אבד כנרה גם הצורך לשלמות ההופעה החיצונית. זה מסביר אולי מדוע הופעתה חריגה כל כך על רקע שאר עורכי האופנה: שערה האדמוני מקורזל ופרועה, לרגליה הבצקתיות היא נועלת סנדלים שחורים שטוחים ואת פניה החיוורות מלאות הנמשים, מעטרים קמטים, קמטי חן, ממש כמו שמה. השאר, מחליפים הבעות פניהם, משנים את זווית הגבות, את קו השיער, את קונטור השפה ואת מידת בלט עצמות הלחי מדי כמה חודשים. זה כמובן לא מפריע להם להתייחס בביקורתיות בכלל הנוגע לנושא באמצעות הפקות אופנה או כתבות מערכת הסוקרות את התופעה, לאו דווקא מהכיוון החיובי.

(כאן, כל מה שצריך לעשות כדי לקבל "הגדלה" הוא ללחוץ על התמונה.)

פרצופו של תום פורד מסגירות את העובדה כי הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש כשפניך עטופות בתחבושות והמוח מסומם ממשככי כאבים עד שכרון חושים. את האפיל שבאסטטיקה- המקדשת את המזוכיזם הסדיסטי הזה הוא מנסה להנחיל לקוראי ווג פריז בגיליון האחרון שערך עבורם.

(הצצה אל מה שצופן לנו העתיד. בחסות הצייר ג'ון קורין.)

Body Dimorphic Disorder, כמו גם שאר ההפרעות מאותה הקבוצה שמתאפיינות בטרדנות כפייתית, לא תאפשר ללוקים בה להרפות מהקיבעון בנוגע לעיוות הצורני של דמותם. לאחר הפרוצדורה הראשונה, ללא שום קשר לתוצאה, ימצא הסובל מ ממנה, פגם חדש בגופו שגם אותו ירצה לתקן. כך, במעין פרפטום מובילה, יכנס למעגל מסחרר של שיפוצים ותיקונים, מתיחות, הזרקות וניתוחים. וככל שהאדם שוקע יותר בעיסוק בגופו, כך גם מתעוותות יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא. הדבר דומה לכניסה לחדר מאוד קטן, עם חלונות גבוהים: עד מהרה החדר הופך להיות כל עולמך והצורך להסתכל החוצה או לראות את המציאות, מצטמצם. אנשים שמתמכרים לניתוחים פלסטיים מסתכלים דרך החלונות, לעבר הנוף ורואים את ההשתקפות של המתרחש במוחם, יפים ככל שיהיו, גם לא את פני הדברים שמעבר. הסיבה לכך היא שהפגם הראשוני, הבסיסי, הניצוץ הראשון שהוביל למפץ הגדול הזה ולסחרחרת השדים הזו הוא הדימוי העצמי, ההערכה העצמית השלמות הפנימית. ברגע שהמושג לגבי הערך העצמי נסדק, אנו מוכנים לתלות את האכזבה מעצמינו בכל דבר אחר, במיוחד על מה שניתן לשנות בקלות רבה יחסית מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהשלמה עם המציאות או התיקון הפנימי.

(גם מנתחים קוראים מגזינים- אבל לא את המגזינים הנכונים. מימין: צולם באחד מבתי החולים המובילים בארץ. משמאל: צולם עבור אחד ממגזיני האופנה המובילים בעולם. טום פורד עורך את ווג פריז. לניתוחים הפלסטים לא היה סיכוי לברוח מהגיליון הזה)

אנשים נהנים להשלות את עצמם, למרות שאי אפשר לצאת מהסיפור הזה כמנצחים. בין אם מדובר בלוחמה בזקנה ובין אם מדובר בתוי מתאר מושלמים, גילנו יראה בכל הבאת פנים או משפט שנוציא, בכל סיפור שנספר. כשם שאף אחד לא מוכן לוותר על החוויות שצבר המהלך חיו, הניסיון, החוכמה והרגעים היפים שאסף במרוצת השנים, למה שירצה לשנות את הסימנים שהותירו כל הנ"ל על גופו? ולמה שנסכים לכפות על עצמינו מראה אחיד? כזה שמגיע בקופסה, בליווי ההוראות המנואליות של מנתח זה או אחר, ומי אמר ש "סיכום כנס ניתוחי רג'ובינציה, ברזיל, 2011" זה באמת איך שצריכים פנינו להראות? יש שימליצו להתחיל לחזק את שרירי הפנים כבר מגיל צעיר כדי למנוע את רפיון העור בגיל העמידה, אחרים ימליצו להצטייד בתכשירי הלחות שמציעים הטובים שמותגי הקוסמטיקה. אני הייתי ממליץ להתחיל ב"בדק בית", שיפוצים פנימיים, לחזק את פיגומי האגו ולטפח את הבטחון העצמי שלנו כבר מגיל קטן. כל זה על מנת שיהיה לנו נוח לשבת בתוך עצמינו בשנים הרבות שנותרו לנו. כי כשטוב בפנים אף אח לא מסתכל איך זה נראה מבחוץ.

האם באמת השאיפה של כל אישה בוגרת הוא להיות "ברבי"? ולמה לתת לגוף האנושי מרקם של חומר פולימרי סינטטי וקר למגע כמו הפלסטיק?

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

בלי סודות

17-25 הוא טווח הגילאים בו גברים קונים לעצמם תחתונים באופן אצמעי. לפני כן, היו אלה האמהות ואחר כך החברות שרכשו את הפריטים עבורם. אין זה מפתיעה לכן, ששיווק לבני הגברים מופנה לרוב לנשים, המהוות באופן פרדוקסלי את כוח הקניה העיקרי. לעומת זאת, רוב הגברים לא ידעו את מידת החזייה של בנות זוגם ואם יחזרו הביתה עם זר של שושנים ושקית לבנים, הם גם יצפו לקבל משהו בתמורה...
לתצוגת האופנה של Victoria's Secret אין שום ערך אופנתי ואף אחד גם לא מתיימר להציג אותה כבעלת פאן כזה. מפגע הכוחנות הרהבתני של ענקית ההלבשה התחתונה, הפך כבר מזמן לאירוע הנוצץ והמבוקש ביותר בארה"ב, אבל בראש התור להשגת הכרטיסים עומדים הגברים. הרי ברור שאת כנפי המלאכיות הרובוטיים שלבשה אדריאנה לימה או את כנפי הפרפר מנוצות הטווס וגם המחוכים הקלועים או המטאליים של קרולינה קורקובה ושאנל אימאן, יישארו ארוזים במרתפי החברה עד ה"מחווה" שיערוך לכבודם מוזיאון המטרופולין בניו יורק בשיתוף עם ווג בעוד כמה עשרות שנים. מה שכן הוצע למכירה, הייתה הפנטזיה. גופן של הדוגמניות, מקושט כמו עץ אשוח בכל אובייקט שהופיע איי פעם בחלומו של גבר, אם היה זה בובת ורודות, גרביים בצבעי הקשת, בועות סבון מופרחות, מתאגרפות, נהגות מרוץ ושחקניות פוטבול. גם רתמות S&M, ניטים, השושוני- מהבוקה הנ"ל בדיוק בקומות האסטרטגיים ואפילו קייטי פרי אחת, דביקה מתמיד.אודטה, הידועה בעצמה כחובבת חזיות לא קטנה, אמרה פעם בתוכנית הבוקר שלה ש"נשים לא מתלבשות בשביל גברים, הן מתלבשות בשביל נשים אחרות", אבל אני נוטה לחשוב שזו רק אשליה. את ההרגשה הפנימית שאישה חווה בעת לבישת לבנים סקסיים ותחושת האינטימיות שבינה לבין עצמה- רק אישה יכולה להבין. אבל חלק ניכר מאותה הרגשה מתגמלת נובע מההכרה ב"נזקקות" של הגברים למראה חזיית תחרה עם מעט תמיכה או בכוח הגלום בישבן ארוז תחתוני סאטן וההכרה במה שגברים מסוימים היו מוכנים לעשות כדי לזכות במבט מעמיק יותר. מדובר באינסטינקט בסיסי, טבע שני, חייתי, ממש כשם שגברים לא יכולים לעמוד בתשוקות המיניות שלהם (נכון ב99%) נשים לא יכולות לעמוד בצורך שלהן להיות נזקקות, נאהבות ומחוזרות (נכון ב99%).

(מימן, YSL הוט קוטור. משמאל, "טראש דה ג'ור")

בילדותם שיוועו ל"שד המזין", המיניק, המשביע- שלאחר מציצתו- נראה העולם בטוח וורוד יותר. בבגרותם, הם ממשיכים לשווע לאותו השד, הוא לא צריך להיות רך, מחמם ואפילו אין זה משנה אם נקנה "בחנות הפלסטיקאי" הקרובה לבייתה. זה גם בכלל לא חשוב למה הוא מחובר, העיקר שיהיה. (נכתב בגוף שלישי, למען "הריחוק". אני לא מתכוון להכניס את עצמי לתסביך הזה). אין לי בעיה עם נשים בחזיות אפילו לא עם עירום, יש לי בעיה עם טעם רע. איב סאן לורן העלה את Laetitia Casta על מסלול תצוגת ההוט קוטור שלו ב1999 כשערוות מעוטרת ורדים ועלים מוריקים. האימג' האלגנטי, העדין והרך שיצר, יכול היה להילקח מפנטזיה נשית כמו גם גברית. הפסל שהתקין דניאל אדוארדס בדמותה של בריטני ספירס ההריונית, יכול היה להירתם גם הוא "לקמפיין הגברת המודעות" לרעיון שבפוסט זה. הפסל של אנג'לינה ג'ולי מאכילה שני תינוקות בשדיה כאשר שפוד נעות בראשה, יכול היה להתאים אפילו יותר.

הקונספט של התצוגה, שהגיש לגברים הצופים בה את האשה כביצת קינדר, הזכיר לי מאוד את השיר שלמעלה. בכל אופן, לפיגוע הסטייל המחריד הזה, שזוועה כמוהו לא נראתה מאז שנות ה80, אין שום הצדקה: לא מכירה של יותר חזיות ולא הגשמת חלומם הארוטי של תינוקות שגדלו ללבוש חליפות.

מוזיקה שנתפרה לבגדים

"אוכל אוכלים עם העיניים", הוא משפט שכל קונדיטור פריזאי תופס כמובן מאליו. המוזיקה שלצליליה צעדו הדוגמניות על המסלול בשבוע האופנה האחרון, הוכיחה כי "בבגדים מתאהבים גם באמצעות האוזניים". אם לומר את האמת, המנגינות האלה שליוו את הדגמים היו לעיתים הסיבה היחידה שגרמה לי להמשיך ולהתבונן בהם. בשבוע האופנה האחרון התקשתי מאוד למצוא קולקציה שתכבוש את ליבי. הצבעוניות של YSL משנות ה60-70 הופיעה מעל לכל מסלול רענן, המינימליזם נמהל עם "הדקדנטיות החדשה" ובאופן כללי, נראה שכבר ראינו את הכל ואולי סתם לא הייתי במצב רוח הנכון כדי להעריץ את הבגדים, גם זה יכול להיות. כך או כך, אנו נוטים להתעלם מרכיב מאוד משמעותי בתצוגות האופנה, חשוב לא פחות מהאיפור או השיער ולפעמים גם הבגדים עצמם: המוזיקה. היא מגדירה את מקצב צעדי הדוגמניות, יוצרת את האווירה ולא פעם משמשת ערוץ תקשורת נוסף המשקף את "כוונתו של המשורר"- המעצב, במקרה הזה.

הקולקציה שהציג רף סימונס עבור בית "ג'יל סנדר", התאפיינה במינימליזם מוקפד: הגזרות היו פשוטות, הבדים היו סינתטיים ופלטת הצבעים הייתה ססגונית מתמיד. התפירה העילית והאיכות הגבוהה של הדגמים היו עשויים לחמוק מתשומת ליבם של הקהל אלמלא הדרמטית והמתח שיצרה המנגינה שהלחין Bernard Herrmann במיוחד עבור סרטו של היצקוק, Psycho והתנגנע ברקע התצוגה.

(לצערי, הסרטון אינו זמין בעקבות תביעת זכויות יוצרים. "זכויות יוצרים?! מה זה? אז אלה הבגדים ולמטה, המוזיקה שהייתה ברקע, הפעם בביצוע חי)

המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" המנגינה האופראית שהחלה את התצוגה של "Proenza Schoule" לוותה בקול אנושי שהוסיף מעט חיות לדגמים שנראו מתים, ועם זאת, עוצרי נשימה. שמלות טוויד דקיקות בצבעי שחור וצהוב אלקטרי היו גולת הכותרת בתצוגה וכשהחלו להופיע סרחי השיפון השחורים הקלילים שהתנופפו כמו שובל אווירי מאחורי גבן של הדוגמניות, שונתה מייד מנגינת הרקע המנגינה ל"זמזום הדבורה" של ניקולאי רימסקי. רצועות וולנים צהובים על קומבינזון רשת שחור בגזרה רפויה השתלבו עם המנגינה בהרמוניה פואטית שהייתה רחוקה מלהיות בנאלית או צפויה.

דונטלה וורסצ'ה בחרה העונה (ובצדק) לחזור לעיטורים היווניים והגיאומטריים שמההווים חלק מה"D.N.A" של המותג. העיטורים האייקונים, אשר שולבו בשמלות נשיות שהסתיימו ממש מתחת לברך, הוצגו על המסלול כשברקע התנגן העיבוד המוזיקלי בעל הסגנון היווני שייצר מלקום מקלארן, (בעלה השני של ויויאן ווסטווד), לאופרה כרמן. למרות שהקולקציה לא הייתה מרשימה במיוחד, קולות הבוזוקי שהעניקו את המקצב הים תיכוני לסאגה הספרדית, כבשו את הקהל והנחו את הדוגמניות לפסוע על המסלול בצעדים חדים כמו בריקוד כוחני. (אגב, זה גם הרינגטון החגש שלי).

המקטורנים הארוכים ורחבי הכתפיים שבקולקציה של סטלה מקרטני שולבו עם מכנסיים גבוהים כחלק מהרצון לספק ללקוחה נוחות בלתי מתפשרת. באותה הרוח, הוצגו גם חולצות ג'ינס בסגנון "אוברסייז מהאייטיז ואת מקומן של נעלי העקב הגבוהות תפסו סנדלים בעלי עקב מינימלי. Girls and Boys , של להקת Blur, שפתחה וסגרה את התצוגה, הייתה הבחירה המושלמת כדי להציג את הניגודיות שבין גזרות בעלות פרופורציות גבריות לבין הצבעים הפסטלים והרכים ששלטו בקולקציה.

לנוון לכל פועל

זה ממש לא יהיה הולם אם בזמן שכל הבלוג ספרה האופנתית, או אפילו יותר מזה; האטמוספרה כולה, רוחשת ובוחשת על נפלאות הקולקציה שעיצב אלבר אלבז לHennes and Mauritz) H&M), אני אנוכי לא אתייחס לכך... ובכן, למרות היופי הויזואלי, העושר הטקסטורלי, השפע הרעיוני והאהבה העמוקה שיש לי לאלבר אלבז ולעיצוביו, יש בי מידה לא מבוטלת של אמביוולנטיות כלפי הקולקציה: מצד אחד, המותג השוודי, שבנה את שמו (כמו גם את ביתם של בעליו וקרנות הנאמנות של ילדיהם) על גנבת רעיונותיהם של מעצבים והפקעת זכויות יוצרים (לא באמת, כי אין אפשרות להגן עיצוב כפטנט רשום בחוק)- בא כעט ומזמין את אותם האנשים לעצב עבורו, תוך שהוא נהנה מהבאזז התקשורתי ומהרווחים הצפויים.

הבעיה השנייה שלי היא עם מר אלבז עצמו. מדובר ללא ספק במעצב הווירטואוז, כזה שמצליח להחסיר פעימה מלבבותיהן של מספר לא קטן של נשים מסביב לעולם עם כל קולקציה שהוא מציג (4 בשנה). הוא מפתיע כל פעם מחדש אך שומר על קו העיצובי האופייני לו. אולם כאשר ניתנה לו ההזדמנות "לרדת אל העם", הוא עושה את הטעות הקרדינלית ובמקום "להעלות את העם ללנוון", בוחר לשחזר דגמים מהקולקציות הקודמות של המותג. הפריטים שיופיעו בסניפים השונים ברחבי העולם החל מה23 לחודש, זהים כמעט לאלה שראינו כבר בקולקציית קיץ 2009 (הנעלליים המדהימות, המחרוזות המקסימות וכמה דגמי שמלות ומעילים עם הנפחים והאסימטריה האופיינית לבית האופנה), בחורף 2010/9/8 (השחור, הנפחים, הסאטן, הטול, הרשת דמוית הגרביון שעליה הודבקו קריסטלים) ובריסורט 2010 (הפונפונים, ההדפסים הפרחוניים, החולצות המצוירות). הקולקציה נראית כארכיון- רטרוספקטיבה שעשה לעצמו אלבז בעודו בחיים. למעשה, כל מה שעשה אלבר הוא למחזר! בעודי אומר זאת אציין כי הדגמים שזכו לתחייה מחודשת ולחיי נצח בארונו של הפרולטריון, היו בין העיצובים המוצלחים והאהובים ביותר של אלבז, וזו גם הסיבה שזכו להפוך לאייקוניים. כאלה שניתן היה לקשר ולזהות עימו ממרחקים.

(משמאל, תקריבים מתוך קולקציית קיץ 2009 שהייתה האחת "השראות" המרכזיות לקולקציה)

ולמה שישקיע את המאמץ וימציא משהוא יש מעין? הרי קהל היעד אליו מופנית הקולקציה יקנה במילא את הגרסאות המועתקות בין אם עיצב אותם אלבז בעצמו ובין אם היה זה מעצב פלוני אחר (כפי שקורה היום לא מעט ברשתות האופנה המהירה תחת כל כיפת קניון רענן). ספק אם ידעו ההמונים להעריך את מורכבותם של הדגמים וההקפדה על הפרטים הקטנים: אחד הפריטים שהקסים אותי בקולקציה וסביר להניח שלא יכבוש את ליבה של הישראלית הממוצעת, היה מעיל פרוות לוטרה חומה שתפריו החיצוניים נחשפו במכוון וכפתור אחד בו הוחלף בקריסטל פרחוני, כאילו הושאל מארונה של זקנה פריזאית שלבשה אותו עד שנשחק. השוליים הפרומים, התפרים הלא גמורים ועבודת הבטנה הפנימית המושלמת (כן, בH&M), הם זן נדיר של קרפטמנשיפ במבחר שמציעות רשתות האופנה המסחריות. אין שם טריקו וגם לא ג'ינס! יש שפע של טול, סאטן ובאופן כללי, כל הדגמים אלגנטים, אפיל מעט פומפוזיים- כאלה ההולמים אירוע "BLACK TIE", לא סתם casual wear. אלה לא בגדי עבודה, אלא בגדי בילוי, חסרי זהות המשייכת אותם לשנה או עונה, הם נועדו להילבש גם הרבה אחרי שההתלהבות הסנסציונית משיתוף הפעולה תתפוגג.
עדיין לא החלטתי איזה מהפריטים לאמץ לארוני שלי. מבחר בגדי הגברים הוא פשוט, סולידי, אך כשם שהוא בסיסי כך הוא גם מושלם. אף פריט לא עורר אצלי את "הקרייבינג" למעט כמה ממקטורני בד קרפ כחול כהה בעל דוגמה משובצת או מכנסיים רחבים אלגנטים עם גומי (!), שמזכירים לא במקרה את אלה שנוהג ללבוש אלבז (כנראה שחשב על עצמו כאשר עיצב לבני מינו). מצד שני, כיוון שהמחירים אינם גבוהים, ואת קולקציית הגברים ניתן לקנות בלי הגבלה, בלי טור, בלי שומרים, בלי סטופר ואחרי הכל, מדובר בלנוון, אני לא חושב שיש לי סיבה לא ללכת ולרכוש לי פיסת היסטוריה

(מימין: איורים של הקולקציה. משמאל, מדאם וואנג במסיבת ההלווין של לנוון בשבוע שעבר)

כעט, נקודה אחרונה לסיום: כולנו, חובבי האופנה, "הלנוונופילים", חייבים תודה גדולה לאישה שבלעדיה "כל הטוב הזה" לא היה מתאפשר. אני לא מדבר על Margareta van den Bosch, שכבודה במקומה מונח (והשמועה אומרת שבינה לאלבז- נרקם רומן לא קטן...) אלא על Shaw Lan Wang. הגברת הטיוואנית, קנתה בשנת 2001 את המותג הדועך שנחשב אז למיושן מידיו של תאגיד לוריאל והעניקה לאלבז את הזדמנות חייו- לאחר שנזרק בבושת פנים מתפקיד המעצב הראשי בYSL והוחלף ע"י טום פורד (בקרוב הסרט). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באישה תמוהה וביזארית, אבל כולנו עשויים להראות כך מהזוית הנכונה....
אם בא לכם לקרוא עוד על הקולקציה וכל מה שרציתי לומר ולא רציתי לכתוב פעמיים, לחצו על הקישור.

כי מעפר באת ומעפר תשוב?

שבועיים לאחר טקס האזכרה שנערך עבור אלכסנדר מקווין בקתדרלת סאנט פול שבלונדון, הציגה שרה ברטון, את הקולקציה הראשונה שלה כמחליפתו. ברטון, 35, שימשה במשך 14 שנה כיד ימינו של המעצב המנוח וירשה את מקומו לאחר מותו הטראגי בפברואר השנה.

(התמכרתי. המוזיקה הזו משגעת אותי)

הדוגמניות, ששערן נקלע לצמות בהשראת ימי הביניים, פתחו את התצוגה לבושות חליפות מכנסיים צרי גזרה ומקטורני טוקסידו עם מכנף אחורי מוארך ושוליים פרומים במונוכרומטיות של לבן צחור. על המסלול הונחו לוחות עץ מולבנים כשעשב בר ירוק בצבץ מבעד לחריצים בניהם, בדומה לעשב שהספיק לצמוח מבסיס מצבתו של מקווין עצמו. שמלות רכות עשויות בדים עם הדפסים גותים של עלים, דרדרים ופירות יער באדום ארגמן, זהב ושחור הוצגו לצד חליפות מיליטריסטיות בהשראה נפוליאונית.

(תמודגמים נבחרים מהקולקציה)

במרכז הקולקציה עמד הטבע הדועך, נושא שהעסיק את מקווין בשנים האחרונות, אולם הפעם, נראה שגם המחשבה על "לי" עצמו, כפי שכינו אותו חבריו של מקווין, קיננה בעורפה של ברטון עם כל פריט שעיצבה. כתפי הפגודה שאפיינו את עיצוביו של מקווין הופיעו גם בקולקציה של ברטון, אולם הן נותרו פרומות ואפשרו לבד להתנופף תוך שהן חושפות כתף מבצבצת. דגש רב הושם על מלאכת יד שמצאה את ביטויה בחליפות עשויות פיסות עור בדוגמת עלים שחורים שחוברו יחדיו או שמלות עשויות אלפי פרפרים בשחור ולבן או כתום עמוק כמו גם שמלות מחוך קלועות מרפיה שעוטרו בשיבולים וסיבים טבעיים שנראו כמו שערות. כמיטב המסורת שהצליח מקווין להנחיל, גם הפעם חתמו את התצוגה שמלה תיאטרלית בעלת שובל מפואר עשוי נוצות פסיון ושמלה נוספת עשויה נוצות יען בורוד אפרפר-מעושן שהותקנו לקרינולינה בשמלה ויקטוריאנית.

(Seems Like The Good Old McQueen)

שמלות שיפון ומשי שופעות בד עם הדפסים בצבעי להבה התנופפה עם צעדיהן של הדוגמניות והקבילו, באופן סוגסטיבי, לאותה הגחלת, זכרונו של מקווין, שמנסים לשמר בעליו הנוכחיים של המותג, פרנסיס הנרי פינו העומד בראש קבוצת PPR. הוא ואשתו, השחקנית סלמה הייק, ישבו בשורה הראשונה כדי להזכיר לנו זאת. כך, לנגד עינו ומבלי לשים לב, הרומנטיות שבמחשבה על מעצב צעיר ומוצלח הנערץ על חובבי האופנה, התפוגגה. את מקומה, תפס תאגיד אימתני וציני, כזה המתיימר לנצל עד תום את שמו של המעצב המצליח למטרות רווח. ברטון עצמה, היא החוליה האחראית לשמור על שביעות רצונם של אותם הלקוחות הנאמנים של מקווין כך שימשיכו לפקוד את החנויות. ואנחנו, שמתקשים לעכל ולהשלים עם הפרידה, ממשיכים לשאת את עיניינו לעבר עיצובים המהווים בשלב זה לא יותר מראינטרפרטציה, ממחווה רטרוספקטיבית למורשתו של מקווין. הקלישאה אומרת כי "לכל אחד יש תחליף", אולם האם בהכרח יש בכך צורך?

(שרה ברטון,ממשיכה לשמר את רוחו של מקווין במראה המראה המרושל וההתנהלות המגושמת, שיבולים הן סימן לשפע. הייתכן כי הבחירה בשיבולים כאלמנט חוזר דווקא עכשיו, לא הייתה מיקרית? שמלת הלהבות, הפריט הפיוטי ביותר בקולקציה)

במשך העונות הבאות, תאלץ ברטון להגדיר ולבסס את הסגנון עיצובי המאפיין אותה תוך התרחקות מהרפרנס הבוטה לעבודותיו של מקווין. עומדת בפניה משימה לא קלה אולם, גם התשואה עשויה להיות גבוהה. אם תדע לטרוף את קלפיה נכון, יתכן ותצליח לשחזר את סיפורו של איב סאן לורן הצעיר שהתמנה בזמנו לשבת בכסאו של מיסייה כריסטיאן דיור לאחר שנפטר.

It has your name written all over it!

הינה מישהי שלא הייתה מסכימה לעולם לעשות דיאטת אופנה, אינס דה לה פרנסג'. דוגמנית העל הצרפתייה משנות ה80, צעדה לאורך הגן הארכיטקטוני שהתקין קרל לגרפלד בגראנד פלה לכבוד תצוגת האופנה של שאנל לקיץ 2011. לקולות תזמורת פריזאית ושחשוך מי המפל שהוצב במרכז ההיכל המרשים הזה, פסעה דה לה פרנג' על חצץ גירי לבן. ולמרות שהיא דוגמנית והמילה "דיאטה" רחוקה מלהיות זרה עבורה, לדיאטה האופנתית היא כנראה לא הייתה מצטרפת. על הרגלי הקניה שלה היא מספרת:"I love buying new things because I like to be a stranger to them. I'm not attached to objects or clothes at all, and my friends laugh because if they say they like something of mine then I usually just give it to them".

(מימין: Madame Inès de la Fressange בתצוגה של שאנל 1986 ובתצוגה האחרונה-2011. משמאל: לה פרסנג' לצד ברונו פריסוני, מעצב הנעליים של Roger Vivier ואחד התיקים שברשותה של המדמואזל, מעותר בשמות ילדיה)

כיום, משמשת הגב' כיועצת האומנותית עבור מותג נעלי היוקרה "Roger Vivier" (או "מולטי-מוזה", כפי שהיא מגדירה את תפקידה הנחשק). אחת ההברקות שהיא זוקפת לזכותה הייתה ליצור תיק "קוסטום מייד" מעוטר בראשי התיבות של הלקוח המזמין אותו במיוחד. הדגם הראשון יוצר עבור עיתונאית האינטרנשונל הרולד טריביון, סוזי מנקס (!), הידועה כסרבנית מתנות הדוקה, במיוחד כאלה המגיעות מבתי אופנה. לה פרסנג' החליטה לעצב תיק עם אותיות שמה של מנקס ובאווירה הליצית שכזו, התקשרה לספר לסוזי שאף אחד אינו מוכן לקנות אותו מהחנות, כך שלא תהיה לה בררה אלא להיענות לקבלת "התשורית הצנועה". מדובר באלפי יורו, כמובן.

(משמאל למעלה: Mon Monogram שירות הקוסטומייזינג שמציע לואי ויטון מאז 2008, Simon Doonan with his customized Goyard bag & notebook. "בלינג איט פור מי בייבי"- הבירקין של ליידי גגה עם ניטים ופנינים. למטה: "Birkin on the rocks" תמונה של טומי טון. משמאל, העגלות של קרל לגרפלד; מדי חצי שנה נוהג לגרפלד לבצע "הזמנה אישית" למזוודה של גויארד. אומרים ש"לעולם לא שואלים גברת לגילה האמיתי", אבל המקרה הזה, הTrunks שלה מדבר בעד עצמם)

לואי ויטון, הרמס וגויירד, מותגי יוקרה המציעים מוצרי מעור בניחוח פריזאי ונחשבים לא פחות מויוייר, מספקים בדיוק את אותו השירות. כאן מגיע פאן נוסף של הקשר בין הדוגמנית המהוללת ל"דיאטה האופנתית שלי": יתכן שבלי לשים לב, גם היא זיהתה את הצורך הגובר בהגדרת זהות, בהתבדלות, ברכישת פריטים "שנושאית את ראשי התיבות של שמך"- באופן מטפורי וקונקרטי כאחד. כאלה שלא יראו על אף אחד אחר מלבדך ונראים כאילו נתפרו במיוחד בשבילך. המונח "New Luxery" מתאחר בדיוק את הרעיון הזה. אין הכוונה למוצרי פרימיום במחירים מרקיעי שחקים, אלא יותר לערך הסנטימנטלי של הפריט. זה יכול להיות פריט שנשרג או תנתפר עבורך על ידי איש קרוב או סתם פריט ישן שעבר בתורשה, אולם עבורך, ערכו יקר מפז. בעולם חומרי שיש בו הכל מכל, צריך לשמור מקום גם למשהו שמייצג עקרון גשמי שיש ממנו מעט: אתה עצמך.

***דיאטת אופנה: פוסט פתיחה, עדכון ראשון, עדכון שני***

מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)

סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

חדש ברשת

אינני יודע איזו קדחת תקפה את הסטייליסטים בעולם בזמן האחרון, אבל לפי כל הסימנים, מישהו כנראה פרסם תחזית המבשרות על שובה של "המלריה". אחרת, איך אפשר להסביר את השימוש הרב של כך ברשתות המכסות את פניהן של הדוגמניות בכל כך הרבה הפקות אופנה? "רשת"\"כילה", הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד האמצעים היעילים ביותר למניעת המלריה באזורים בהם היא עדיין אנדמית (בעיקר באפריקה שמתחת לסהרה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה). פרזיט המלריה מועבר על ידי עקיצת יתוש, אנופלס שמו, והוא גורם ל250 מיליון מקרי חום בעולם ועדיין נחשב לאחד מגורמי התמותה המשמעותיים בילדים מתחת לגיל 5 בעולם השלישי. כשחושבים על זה, הרשת עשויה למנוע גם את עקיצתו של זבוב החול, הפלבוטמוס, שמעביר את טפיל הלישמניה. הוא מצוי גם בארץ ואחראי לנגע בעל השם האקזוטי- "שושנת יריחו", למרות שמראה הנגע העורי הזה הרבה פחות מושך...

(משמאל למעלה: דפני גינס באזכרה של מקווין, ארין אוקונר. למטה: שרה ג'סיקה פרקר בווג ספטמבר)

דפני גינס לובשת אותם כבר תקופה ארוכה, למעשה, בביקורה האחרון בארץ לכבוד התערוכה של דיוויד לשאפל לפני כחודשיים, היא הגיע למוזיאון תל אביב לבושה בשמלת זהב כאשר כילה לבנה מכסה את פניה החיוורות. אני עצמי עמדתי אולי 2.5 מטר ממנה, כך התברר בדיאבד, ולמרות זאת, הצלחתי לפספס אותה, דבר שאני מתקשה לעקל עד היום. בחגיגות ה90 לכבוד ווג פאריז שמערכו בשבוע שעבר, ניתן היה להבחין בעושר רב של "מלכות שבת" שהשאירו את מטפחת הרשת אחרי הדלקת הנרות. בין המשתמשים "המוזרים" ברשת בלטה טיירה בנקס, שנראתה כאילו השאילה את הרשת מקרטון הענבים וצבעה אותה בשחור לפני שמתחה אותה על פניה. בקטגוריית "המביכים" הייתי משבץ את אנטואן ארנו, בנו של ברנרד ארנו בעליו של קונצרן המותרות LVMH, שחשב שלקשור רשת תחרה שחורה סביב העניים זה משהו גברי ומסוקס. "מסוקס" לא פחות מחצאית שלבש ג'יקובס.

(מתחת לרשת: דפני גינס, נטליה ודינובה בנשף המסכות של ווג פריז, פניה בורוד, דולצה וגבנה והבגדים של YSL)

רשתות מופיעות בתצוגות אופנה לעיתים קרובות, ללא קשר לעונתיות או מגמה מסוימת. פיליפ טרייסי, הכובען החביב על איזבלה בלואו RIP, עיצב את הכובעים בתצוגת חורף 2006 של אלכסנדר מקווין RIP. לצד פוחלצי העופות שפרשו כנפיים על פדחתן של הדוגמניות, הייתה גם כילה שנמתחה בין שתי קרניים על ראשה של דוגמנית. הלוק המוצלח והבלתי נשכח הזה ייזכר הרבה אחרי שנומר RIP על שלושתם. מאחורי הכובעים בתצוגות האחרונה של ג'ון גליאנו ניצח כמידי שנה סטפן ג'ונס (השניים חברים עוד מתקופת הלימודים בסנטרל סנט מרטינס). הדוגמניות נשאו על פניהן יריעות טול בגווני אוף וייט, בדומה לכילה ששימשה את גב' גינס בציון. גליאנו עצמו, עלה לפינאלה של תצוגת ההוט קוטור האחרונה שעיצב לדיור כשרשת שחורה ודקיקה עוטפת את פניו ואת כובע הקש שעל ראשו. במקרה הנ"ל, אינני חושב שהטול שימש להרחקת יתושים או חרקים ב"גן הבוטני שעיצב", אלא פרזיטים אחרים: שהרי יהיה מאוד קשה לנשקו לחי ללחי ("fashion kiss"). דולצה וגבנה החליטו גם הם להצטרף לחגיגה והצטלמו לפורטרט זוגי כשרשת מכסה את ארשת פניהם הדרמטית. זו הייתה יכולה להיות חלופה מעניינת להינומה בחתונתם, אבל כמו הסיגריה שאוחז סטפנו, גם הזוגיות בניהם נכבתה מהר משחשבנו. מזל שכל זה קרה לפני שכל הטול עלה בלהבות...

(משמאל: מקווין+טרייסי+בלואו=לנצח, כובע וכילה בתצוגה של גליאנו לקיץ 2011, גליאנו בפינלה של דיור קוטור, ויקטור וראלף חורף 2006 ו"דווקא כשהיא מוזמנת לפאריז, היא עושה בושות", טיירה בנקס)

אולם את הפרס בתחרות על השימוש המוצלח ביותר ברשתות, ראוי להעניק לויקטור ורלף, שהציגו את קולקציית החורף 2006/7 בליווי מסיכות סייף שנקלעו מחומר קשיח יותר ונצבעו בשחור מטאלי, זהב או כסף מבריק. בתצוגת הקיץ 2011 של השניים, ניתן היה לראות שוב רשתות, למרות שהתוצאה הייתה מרשימה הרבה פחות מבעבר.
*ובאשר לאימוץ הטרנד, לא נראה לי שתהיה לנו הישראלים בעיה, שהרי יריחו, זה פה! לא? וכבר הספקתי לראות את אחד הספרים "העסוקים" בארצנו משתמש ברשת שחורה וגסה על דוגמנית שצולמה לנופי ירושלים. ומי שבכל זאת מתעקש, אך מתקשה לעבור את מחסום המבוכה, יוכל לנהוג כמו ה"ווגטס" ולהמתין עד ההזמנה לנשף תחפושות פורימי, זה כבר לא נראה כל כך רחוק...

שאב השראה מעצמך. כי אם אין אני לי מי לי? ...

העונה, בעוד שהרוב המכריע של המעצבים הרגישו את עול "המשבר הכלכלי" מוסר מעל כתפיהם והניחו לפרץ היצירתיות שלהם לשטוף את המסלולים, ג'ון גליאנו, החליט לדלג על המחשבה על הלקוחה וקפץ ישר למוכרת. האם תמיד הכל צריך ללכת הפוך על הפוך? מדוע אבד המוטו "אם אין לחם שיוכלו קוטור"? ולאן נעלמה כל הראוותנות הפומפוזית שאפיינה את גליאנו שכולנו למדנו לאהוב?!

("הימאים ובנות הוואי". האם ניתן לברוח מהאסוציאציה לפרל הרבור? הדוגמנית היפנית הזו, שנראית כל כך ערמומית, בטוח לא מקלה על כל העניין...לחצו על התמינה להגדלה)

גליאנו, שיצא כנראה ל"קרוז" ושכח לחזור ממנו, הציג בשישי האחרון את קולקציית הקיץ שלו עבור דיור שהייתה משעממת יותר ומורכבת הרבה פחות מכמה קולקציות ריסורט שעיצב עבור בית האופנה בעבר. את התצוגה פתחה צבעוניות של כחול לבן ואבן, פיט קואוטס מעור בכחול ניבי, מעילי פורקה בלבן צחור כמו גם כובעי ימאים שהונחו מעל לפוני המתעקל של הדוגמניות. הן המשיכו לצעוד על המסלול ב"תסרוקות בטי פייג", קומבינזונים עם הדפסים של ענפי דקלים, שמלות שיפון בצבעים טרופים ועל צווארן ענדו שרשראות "Helloa" מפרחי קרפ. כך, נראו הדוגמניות כנערות הוואי המבקשות לברך את אנשי הצי: "Hello sailor boy".

שנות ה 40/50 היה מוטיב שהופיע בעבר בקולקציות של גליאנו והונצח בקליפ של כריסטינה אגילרה, "Candy Man", ששיחק על הרלוונטיות של "פרל הרבור" וארה"ב של אותה תקופה, פוסט מלחמת העולם הII, ו"טובי בניינו" (רק שלהם), אשר בחזית. כמובן עם דגש על ההקבלה וסמיכות הזמנים למלחמת עיראק. הג'קטים האייקונים של המיסייה דיור, שזוכים לאינטרפרטציה מחודשת ע"י המאסטרו גליאנו, כיכבו אז בקליפ, כמו גם היום בקולקציה. למעשה, נראה שגליאנו קיבל השראה מעצמו.

דלות מקורות ההשראה של גליאנו אינה סוגיה חדשה. לעומתה, הגוון המסחרי שמאפיין את עיצוביו בשנים האחרונות מצליח לקלקל את כל מה ש"בית דיור" עומד עבורו. בעבר, הקפיד גליאנו ליישם מדי עונה את "שיטת הפירמידה": לפיה קולקציות האופנה של בית דיור מבוססות על קולקציית הקוטור, שנותנת את ה"בון טון" ומהוות את התמצית, "הפרפום", לקוי ה"רדי טו וור". האקססוריז ומוצרי הטיפוח, מעוצבים גם הם באותה הרוח ומהווים למעשה את כוח הקנייה העיקרי. אבל העונה, אפילו ה"או דה פרפום" נמהל באלכוהול זול של ימאים ל"או דה טואלט". הפירמידה התרסקה, גינת הסחלבים האצילית מתצוגת ההוט קוטור נבלה והוחלפה בשדה של עלי דקל יבשים שמזמין את גליאנו להתרסק עליו בתחפושת הימאי האנדרוגני עם שתי הצמות הסיניות המטופשות שלו.
הפעם, לא היה זכר לקוטור או לסחלבים והבגדים הפכו למסחריים כמו הבשמים. תיק ה"לידי דיור", שכוכבו הודות לנסיכה המנוחה דיאנה, AKA Lady D, כיוון שנשאה אותו לכל מקום, שולב בקולקציה בכל וריאציה אפשרית. העיקר שימשיכו לקנות (תג מחיר: מעל 1,200$). הנעליים, היו סבירות, למרות שראינו כבר יותר טובות. בסוף התצוגה הייתה למר. גליאנו את החוצפה לומר: "התפקיד שלי הוא לאפשר לאנשים לחלום". לחלום?! אולי, בעיקר על התצוגות המפוארות שלו בעבר.

The age of the shoulder

נתחיל מהסוף: ויל וגרייס. עונה 3 פרק 19. ספא. ג'ק וקרן משדלים אשת חברה לעבור ניתוח ניסיוני להחדרת שתלי סיליקון בכתפיים לפני שגב' ווקר עוברת אותו בעצמה. (השניים קראו קודם לכן כי זהו הטרנד הבא בניתוחים הקוסמטיים. שודר ב2001). היום, תודות לקולקציה החדשה של פראדה, אם אי פעם הסדרה תחזור, קרן כבר לא תצטרך לעבור את הפרוצדורה. מוצ'יה, מוצ'ו מוצ'ו גרסיאס!

למרבה ההפתעה, כתפיים הן אלמנט שזוכה להתייחסות מיוחדת באופנה. עד שחשבנו שנפתרנו מכריות הכתפיים והשארנו אותן יחד עם סלסול הפרמננט בשער אי שם בשנות ה80, הן הצליחו להשתחל בחזרה לאופנה בעשור האחרון, החל מלפני 3-4 שנים, כאשר מג'יאלה בחר לתת לכתפיים מתאר מסותת. מאז, מפעלי "כריות הכתפיים" מודים לו כל יום. אין מעצב שלא עשה כתפיים מחודדות, זוויתיות, שפיציות או גיאומטריות. ייתכן והעיסוק הזה בכתף הנשית נועד כדי לאפשר לנשים ליישר קו עם הפיגורה הגברית שמתאפיינת בזוית חדה יותר בין הכתף לזרוע ( כמו נעלי העקב שנועדו לפצות על הגובה או המכנסיים שהולאמו מהארון הגברי למלתחה הנשית).

מוצ'יה פראדה חשה את הצורך הבלתי מובן להתגרות בטעם של הקהל האופנתי וממשיכה לייצר קולקציות שנעות על הגבול הדק שבין חדשנות קונספטואלית מצד אחד לבין כיעור גרוטסקי קשה לעיכול. הקסם של מוצ'יה הוא בכך שהיא תמיד מצליחה לבסוף לגרום לנו לרצות את הפריטים, גם אם היו לנו ספקות לגביהם בהתחלה (ואולי זה האפקט של המגזינים). הקולקציה שהציגה שלשום הייתה רוויה במוטיבים מקסיקנים, רקמות צבעוניות ואלמנטים אקזוטיים אחרים כמו בננות, קופים וכרכובים (האחרון מהארמון, לא מהג'ונגל).

(טעימות מהקולקציה. החליפה השמאלית נראית כאילו עוצבה במטרה שלגב' וינטור יהיה מה ללבוש, מינוס הסומבררו פלוס ענק הקוורצים)

הסילואטה שפתחה את התצוגה והיוותה את הבסיס שהכשיר את הקרקע לקראת הבאות (ואני נזהר שלא לומר זוועות, כיוון שכולנו נלבש את זה בעוד 6 חודשים, או שנה כשזה יגיע לזארה). הצללית הגרפית- קריקטוריסטית קיבלה משנה כוח באמצעות הצבעים העזים של הבגדים, הפלטפורמות המגוחכות וזנבות שועל (אני מזכיר, זו קולקציית קיץ) בצבעים של כתום, פסים של ורוד ולבן וכחול אלקטרי. הן נראו כמו נשות המאפיה, מקובה או דרום איטליה. נשות נוכלים מפוקפקים, אי שם בשלהי שנות ה20 או ה40. אבל אז החלו לשטוף את המסלול הנשים של גוודלה'רה עם הסובררו שלהן, הבגדים המפוספסים, הקופים והבננות. ובדיוק שעברה במוחי המחשבה: "איך אנה וינטור הולכת ללבוש את הבגדים הללו?" הוצגו החליפות הסטנדרטיות יותר בפסים של זפת וסגול.

(לא כתף קרה: הצעת ההגשה של פראדה כוללת זנבות שועל צבעוניים- עכשיו גם לכתף יש אקססורי)

הצללית החדשה של פראדה הייתה בשבילי הבשורה: מחקו את הכתפיים. החצאיות שולבו עם ז'קטים שהתריסו וזעקו במחאה כנגד הכתפיים הזוויתיות. לא עוד כריות. אם בעונה הקודמת התמקדה פראדה בחזה ובגזרת הA הנשית, הרי שהפעם, היו אלה הכתפיים שזוכות להיות מוקד המסמל את הנשיות וצורתן הקעורה הודגשה ללא בושה. פראדה מאתגרת את האסטטיקה האופנתית שלנו. היא מאיצה בנו לשקול לקבל דברים שונים מתוך מאמץ לפרוץ את גבולות הבנאליות. השאפתנות של פראזה לשמור על החוק של גלילאו " Eppur si muove" ("ואף על פי כן נוע תנוע") מעוררת השראה ומצדיקה את כל ההערכה שהיא זוכה לה.

בגדים לצום בהם.

קולקציית החורף שהציגו Jack McCollough and Lazaro Hernandez, ל Proenza Schouler, הייתה אחת הקולקציות הבולטות בשבוע האופנה בניו יורק. לא חשבתי תחילה שיש על מה לכתוב, אבל הסרטון של התצוגה הוכיח שטעיתי. המוזיקה שליוותה את הבגדים, הבעות הפנים הקפואות של הדוגמניות והתנועה של הבד הפכו את התצוגה למופע מרתק. האווירה : פוריטניות האנורקטית, נטולת כל עיטור מיותר או כפל בד בעובי עודף.

(הצפיה חובה!)

גזרות המעילים והשמלות הרחבות התעקשו להישאר רחוק מהגוף בעודן מבטלות כל סממן נשי של פריון או בגרות ובשלות מינית כמו ירכיים, חזה או אגן. בדי הטוויד, שהונצחו באמצעות ה"ג'קטים של שאנל" ומתאפיינים בבדרך כלל בהיותם ככבדים, בשרניים, גולמיים ופרומי שוליים, הופיעו בווריאציה אולטרה מודרנית: הם היו דקיקים, כחושים, וספק אם יתרמו לשמירה על חום הגוף של המתהדרת בהם. השוליים: חדים ומדויקים. גדילי הבד שנשרכים משולי הטוויד הקלאסית הוכחדו באובססיביות, כדי לא לפגום בהרמוניה הסטרילית. את התחרות שעיצבו שני המעצבים בצבעי אסיד וניאון, הם גם טבלו באותה החומצה שעיכלה את הסיבים הדקים המקשרים בין קווי המתאר הגסים יותר.

("הקיץ הבא תלבשי שדוף", פרוהנזה שולר, קיץ 2011)

וכשמעוף הדבורה של רימסקי החל להתנגן ברקע, התמלא המסלול בנחיל שמלות בשחור וצהוב. בדי השיפון שהסתרכו והתנופפו לאחור בקלילות חסרת מסה היו לכנפיים. תנועת הבד הדק ומשחקי השקיפות המתעתעים, נראו כרוחות רפאים שדבקו בנשים המהלכות מתוך אמביוולנטיות ביו חיים למוות. נעלי העקב עוטרו בשלפוחיות בצבע סלמון על מרבד אפור קשקשי, בדומה לנזקי תת תזונה והלחץ על עור שברירי, יבש ועייף. השרשראות הכבדות הונחו על כתפי הדוגמניות כמו עול, סמל לייסורים והתענית שבמשטר הרעב שקופות נשים רבות על גופן. החריצים שבין רצועות דמויות פפיון שבגב השמלה הבליטו חוליות דלות סידן כמו בעמוד שדרה המשונן.

(ממכר לא פחות מהפרעות אכירלה)

פלטת צבעים פסטליים דהויים רוויה בגוונים אנמיים חיוורים נעטפו במעט צבעי בלוז, כחולים עמוק או רוּז' כבוי. רכיסת כרסים לחולצה בצבע אפרסק או מעיל בצבע קורל דהוי נראו כסיקות כירורגיות או תפרים גסים שמנסים לגשר על חתכים עמוקים מנשוא. והמוזיקה הקלסית, מלאכותית ומונוטונית, התנגנה ברקע אך קיבלה שביב חיים הודות לליווי קול אנושי מתגוון לעומת המתים שהילכו על המסלול. על פניו, האווירה הייתה דרמטית ורבת עוצמה, אולם הדוגמניות וכמוהן גם הצופה, סרבו להתרומם. ההשטחה הרגשית הייתה הרגש החזק ביותר שבער לאורך כל הקולקציה המעולה הזו של השניים שהוכיחו שצורת ההגשה חשובה לא פחות מהמנה עצמה.

נרקיסיזם פורדיאני

טום פורד תכנן במשך 6 שנים את הרגע בו יציג את קולקציית הנשים שלו מול עיניהם הרעבות של חובבי האופנה בעולם. ביום ראשון האחרון, זה קרה, פורד חשף את את חליפות הטוקסידו הנשיות והשמלות הארוכות האציליות שלו בפעם הראשונה מאז עזב את גוצ'י והותיר את עולם האופנה כשדמעות זולגות מעניהם (זה באמת נכון, כולם בכו שם!). תחילה הוא השיק קו משקפיים שלו, כדי לאפשר למזומנים להתחיל לזרום, אח"כ המשיך עם מותג גברים, כי ביננו, אף אחד לא באמת מצפה לשום דבר מיוחד באופנת גברים. אחרי שהגשים את החלום הקולנועי שלו, באופן מוצלח יש לציין, התפנה לכיבוש הבא: עולם האופנה הנשי. הפעם, סולו, כסוכן של עצמו. אבל כשאתה עושה לגוצ'י את המהפך הרווחי ביותר שלהם, כזה שמנציח אותם על מפת האופנה למשך שנים, מחליף את איב סאן לורן בעודו בחיים, מגדיר סגנון לבוש שלם וזוכה לביקורות שאחריהן הפרישה לפנסיה נראית מתוקה יותר מתמיד, כדאי שיהיה לך הרבה מה לומר לפני שאתה עושה משהו תחת שמך.

(למעלה: ג'וליה רויטפלד, פרידה. למטה: דפני גינס וטום פורד)

לתצוגה, שנערכה בחנות הגברים של פורד בשדרות מדיסון הוזמנו רק 100 עורכי אופנה. את שאר הנשים שפורד חפץ ביקרן, הוא הלביש והצעיד על המסלול. גימיק? לא כשטום פורד עושה את זה...ומי לא היה שם: בגזרת הדוגמניות, דריה ורבוי, קרין אלסון, שאנל אימן, פניה ביהה וסטלה טננט, בגזרת השחקניות: ג'וליאן מור, מריסה ברנסון, עמנואל זינגר (הגברת של רומן פולנסקי) ולורן היוטון, ובגזרת "גורו האופנה": פרידה קלפה, ג'וליה רויטפלד, ועוד ועוד. הצלמים, נשארו הפעם בחוץ. טרי ריצרדסון, האחראי לכמה מהקמפיינים של פורד, היה היחיד שהשתטח על המסלול בהתלהבות כדי לצלם את החנדלך שעשתה לו דפני גינס או נטליה ודינובה. על מריו טסינו לא שמעתי בהקשר הזה של התצוגה. מעניין.

(הקאסט! מומלץ ללחוץ להגדלה)

מופע האגו הכוחני הזה של פורד, עם השליטה האובססיבית על כל פרט, מרמזים על מעמדו ב"תעשייה" מצד אחד, אבל גם מספקים חלון הצצה לנפשו. ההקפדה על כל פרט, החל מסלקציית הדוגמניות, בחירת המוזמנים, קביעת התמונות שיפורסמו בתקשורת, שהרי הוא יהיה הספק היחידי שלהן, קביעת התאריך הן יראו אור ויפורסמו בתקשורת, או תמחור הבגדים במחירים אסטרונומיים פשוט כדי שיהיו יקרים (בתקווה שמחירם יהווה אינדיקציה לאיכות, יוקרה ואקסקלוסיביות). נראה שפורד משוכנע כי החוקים החלים על שאר בני התמותה, אינם מחייבים אותו וכללי המשחק לפיהם סובב העולם עבור מעצבים גדולים לפניו וכאלה שיבואו אחריו, אינם רלוונטיים בהקשר שלו. בודדים האנשים שהיו יכולים to get away with such behavior, הנרקיסיזם שלהם, בדרך כלל נבלם על ידי תנאי המציאות. אבל במקרה של פורד, כל מה שיאכיל אותנו, אנחנו נבלע, נגהק ונומר "תודה!". נשתדל גם שלא לפלוט.

(תמונות אווירה...)

אני מעריץ את טום פורד, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לראות את הקולקציה שלו. אין ספק שאצא מגדרי כשאראה אותה ואני בטוח שהייתי נותן לו לסובב גם אותי, כפי שאפשרו לו אנשי עולם האופנה והתקשורת בניו יורק. אבל זה בדיוק מה שמקומם אותי. איך יתכן שאנשים מסכימים להיות קורבן של בעלי הפרעות האישיות?!