כידוע, במהלך העשורים האחרונים עלתה תוחלת החיים ברמה משמעותית, כאשר עלייה זו מתבטאת גם בעלייה מתמדת במספר חודשי החיים המשוערכים מטעם חברת הביטוח עבור מבוטחים חדשים, מה שגרר עלייה לאורך השנים ב"מקדם ההמרה". בו בזמן, ובמטרה לשמור על האטרקטיביות של ביטוחי המנהלים למול מבוטחים חדשים, חברות הביטוח הורידו בהדרגה את שיעור דמי הניהול שהמבוטחים נדרשו לשלם, כאשר במהלך שנת 2003, משרד האוצר אף התערב וקבע "רף מקסימום" לשיעור דמי הניהול שחברת הביטוח רשאית לגבות.

כתוצאה מכך, נוצרה ברבות השנים קבוצה גדולה של מבוטחים בביטוחי מנהלים, בכל חברות הביטוח, אשר נהנו מחד ממקדם המרה נמוך ומובטח, ומאידך נדרשו בתשלום דמי ניהול גבוהים יחסית. מבחינת אותם המבוטחים, כל מעבר לחברת ביטוח אחרת, תוך ניוד החיסכון שבידם, גרר "איפוס" של מקדם ההמרה שברשותם.

לאור העלייה בתוחלת החיים, מקדמי ההמרה החדשים שהציעו חברות הביטוח לרוב לא התקרבו להוות אלטרנטיבה למקדמי ההמרה הישנים, שנקבעו לפני שנים רבות, ובמיוחד שהחל מסוף 2013, נאסר על חברת הביטוח להציע פוליסות ביטוח מנהלים הכוללות מקדם המרה מובטח, מה שפגע משמעותית באטרקטיביות של ביטוחים אלו.

המשמעות היא, שמבוטחים אלו הם למעשה "שבויים" בידי חברות הביטוח, ונדרשים להסכין לתשלום דמי הניהול הגבוהים עד יציאתם לפנסיה, ללא יכולת משא ומתן. במיוחד עבור מבוטחים אלו, הרפורמה החדשה בתחום הביטוח, אשר ניצניה החלו בשנת 2015, קובעת כי המבוטחים בביטוחי מנהלים, ובמיוחד אלו הנהנים ממקדם המרה מובטח, יהיו רשאים להתנייד בין חברות הביטוח, כאשר במקרים אלו, חברת הביטוח החדשה תהיה מחויבת להציע למבוטח מקדם המרה דומה, או נמוך יותר מזה העומד לרשותו.

כתוצאה מכך, מבוטחים אלו יכולים כעת לנהל משא ומתן מול חברת הביטוח הנוכחית לצורך הוזלת דמי הניהול הגבוהים שהם משלמים, ובמידת הצורך אף ל"התנייד" לחברת ביטוח אחרת, בדומה למקובל בשווקים תחרותיים אחרים.